הראלד טריביון
>> המשבר הפיננסי העולמי פגע בכלכלת דובאי, עצר את הפיתוח המואץ בה ועימעם את "בהלת הזהב" שאחזה באמירות. במצב החדש נדחות תוכניות בנייה, התיירות צפויה להידרדר והממשלה אפילו משתעשעת ברעיון של גביית מסים - עניין שנחשב פעם כמעט בלתי אפשרי.
החדשות האלה מעוררות חשש בקרב מחפשי המטמונים שהתקבצו בדובאי בשנים האחרונות, אך משמחות במידת מה את בני הנסיכות, ילידי המקום - שהם בסך הכל 10% מהאוכלוסייה המקומית.
במשך שנים ביכו בני השבטים הבדואים את אובדן תרבותם, לאחר שהנורמות החברתיות שלהם הוחלפו באלו של זרים. כעת מכריזים כמה מהם בריש גלי על שאיפתם לגאולה תרבותית ולצמצום מספר הזרים הנוהרים למדינה, כדי שיוכלו לחזור למנהגי אבותיהם ולדרך החיים המסורתית.
"זאת ברכה. היינו זקוקים לכך", אומר עבדול חאלק עבדאללה, פרופסור למדע המדינה באוניברסיטת איחוד הנסיכויות הערביות. "העיר חייבת להאט את מרוצתה ולהירגע - זה טוב לזהות של המדינה. הגענו לפסגה, אך ככל שהתקרבנו אל ראש ההר, כך גם פסענו אל פי התהום - זאת התחושה של כל אחד מבני המקום. כשהרגשנו שיש לנו הכל, חשנו גם שאנחנו עלולים לאבד את כל מה שבידינו".
משב הרוח הקרה שעבר על כלכלת דובאי בעוצמה רבה, עורר בחינה מחודשת של הכיוון שאליו צועדת המדינה. השאלה הקשה ביותר נשאלת דווקא בידי בני האמירות, שצריכים לברר אם הם רוצים להמשיך להתגורר במדינתם. בהיפוך תפקידים משונה, המיעוט הלאומי חושש להיהפך לשליט קולוניאלי במדינתו.
הבעיה: נדיבות המדינה
"אני פשוט מודאג לגבי העתיד, לגבי הזהות הלאומית שלנו והעתיד של מדינתו", מסביר ראשיד עלי בן ה-24. סיפוריהם של עלי וחברו פאהד מוחמד בן ה-25, ממחישים את האתגרים והסתירות שעמם מתמודדים תושבי דובאי. משבר האשראי עצר את עשיית הכסף הקלה שהזינה את תאוצת הפיתוח באזור, וכעת נאלצים התושבים להעריך מחדש את המצב.
האוכלוסייה המקומית התנהלה על מי מנוחות במשך שנים, בזכות מדיניות הרווחה המפליגה של המדינה. עלי ומוחמד נהנו מתשלום מלא של שכר הלימוד באוניברסיטה בבריטניה, ובנוסף קיבלו קצבה של 1,258 דולר בחודש לכיסוי ההוצאות השוטפות. כששבו מהלימודים, זכו למשרות ממשלתיות המעניקות להם משכורת של 3,600 דולר בחודש - שכמו כל הכנסה אחרת בדובאי, גם היא פטורה ממס. כשיחליטו להתחתן, תיתן הממשלה לכל אחד מהם 200 אלף דולר וחלקת אדמה לבניית ביתם, בנוסף להלוואה משלימה ללא ריבית לתקופה של 10 או 20 שנה.
הנדיבות הזו נהפכה לבעיה כעת, כשהמדינה צריכה להתחיל לפקח על הוצאותיה, להגדיל את הכנסותיה ולעודד תושבים להתחיל לעבוד בבנקים ובמוסדות פיננסיים אחרים, הנשלטים בידי זרים. כיום רק 3% מכוח העבודה במגזר הפרטי בדובאי הם תושבים מקומיים; רובם מעדיפים להרוויח יותר במשרות הממשלתיות הבטוחות ושבוע עבודה קצר.
רבים מבני המקום, כמו עלי ומוחמד, נהנים מפירות הצמיחה, כמו בתי יוקרה ומכוניות פאר, אך לא מהמחיר שגובים השינויים החברתיים. החשש הוא שאם ההאטה הכלכלית תהיה חריפה, המחיר יגבר על התועלת. הם נעים בין גאווה על הפיתוח במדינתם לבין כעס על "אובדן השליטה על הזהות הלאומית", כדבריהם. "אנחנו בדואים", אומר עלי, "בדואים מפותחים אמנם, אך יש לנו עדיין מסורת. כל זה משתנה ונעלם".
לדברי סלאח אל חליאן, יועץ פיננסי מדובאי, רוב האנשים מודאגים ושואלים "איפה מדינת הרווחה, היכן הנוחות ומי כל האנשים שמגיעים לפה?".
סולטן אל סואידי, בנקאי וחבר המועצה הלאומית, מקווה שהמדינה תחשוב מחדש על מודל ההתפתחות בעשור הבא, ותצמצם בהדרגה את מספר הזרים בה. "אנחנו צריכים שלפחות 40% מהתושבים יהיו מקומיים, ואז תהיה לנו שליטה טובה יותר על החברה", הוא אומר.
שבע מדינות או אחת?
המשבר הפיננסי מעלה שאלה נוספת: האם איחוד הנסיכויות יתמודד עם הבעיות הכלכליות כמדינה אחת או כשבע יישויות שונות. שאלה זו מתחדדת בכל הנוגע לדובאי. לדברי אנליסטים, עד כה היתה התשובה לשאלה ברורה - מדינה אחת.
דובאי ושש נסיכויות נוספות מרכיבות פדרציה שהוקמה ב-71'. מאז ומתמיד היתה דובאי צומת מרכזי לסחר בינלאומי ועיר בירה לתעשיית היהלומים. עד 56' לא היה בדובאי בניין אחד מבטון, ועד שנות ה-60' היא השתמשה ברופי ההודי כמטבע עובר לסוחר. אבו דאבי, לעומת זאת, עם מאגרי הנפט העצומים שלה והעושר האדיר, היתה תמיד המרכז הפוליטי של המדינה, ומנהיגה היה נשיא הפדרציה.
שתי הנסיכויות עבדו יחד כדי להפוך את דובאי למרכז בינלאומי להשקעות ולפיתוח, אבל מתחת לפני השטח נוצרה ביניהן תחרות. אבו דאבי התפתחה באורח שמרני ואטי יותר במימון הפטרו-דולרים, ואילו דובאי זינקה קדימה ואף כונתה "פארק שעשועים".
כשהסופה הכלכלית היכתה בעיר, פנתה דובאי, שצברה חובות של כמעט 50 מיליארד דולר, לעזרת הממשלה הפדרלית, שהסכימה מיד להזרים לקופתה הון רב. המומחים מסכימים שזהו סימן לכך שדובאי אכן תופשת עצמה כחלק מממלכה מאוחדת.
דובאי - סופה של מדינת רווחה נוספת?
מאת מייקל סלקמן
30.11.2008 / 7:06