>> אם יש מקום אחד שבו המשבר הכלכלי החמור מתבטא במלוא עוצמתו ולעיני כל - הרי זהו שוק איגרות החוב הקונצרניות. מטרת הפרויקט שמתפרסם בעמודים אלה היא לסייע בהבנת השוק הזה, ובעיקר להתכונן לקראת הבאות.
הפרויקט מנתח את תשלומי האג"ח בכל אחד מ-13 החודשים שבין דצמבר 2008 לדצמבר 2009. הוא מזהה את התשלומים הגדולים ביותר, את החייבים הגדולים ביותר ואת בעלי השליטה עם החובות הגדולים ביותר. הוא גם מזהה את הנקודות שבהן הלחץ יהיה הגדול ביותר - החודשים עם התשלומים הגדולים ביותר.
משרד האוצר גיבש כמה תוכניות שמטרתן לתמוך בשוק האג"ח. אלה כבר הצליחו לגרום למפנה בשוק: מ-18 בנובמבר ועד יום חמישי האחרון זינקו מחירי האג"ח ב-15%-20%. בשלב זה עדיין לא ברור אם התוכניות האלה יבוצעו במתכונתן הנוכחית או יבוצעו בכלל, אבל דבר אחד בטוח: הן לא יפטרו את החברות שהנפיקו את האג"ח מלשלם את חובותיהן.
שורשיו של המשבר הזה רבים וארוכים, אבל בהיבט הבורסאי המקומי מדובר בתופעה שהחלה בקיץ. בימים כתיקונם, מחירי אג"ח משתנים בשיעורים נמוכים, ולאורך זמן נוטים לעלות בשיעורים דומים לריבית בתוספת פרמיה המגלמת את הסיכון העסקי הגלום בחברות שמנפיקות אותן. מכאן נובע הביטוי "השוק הסולידי", שכיום נשמע בלתי מציאותי.
בתחילת יולי השתנתה המציאות. מחירי האג"ח החלו לנוע בעצבנות. באמצע ספטמבר האג"ח עברו לירידות חדות, ובחודשיים שחלפו עד 18 בנובמבר הן איבדו בממוצע כשליש ממחירן. בחודשיים האלה הן התנהגו כמניות - לא כאג"ח.
איגרות חוב אינן מיועדות רק למביני עניין. רבים ממשקי הבית בישראל חשופים אליהן - חלקם בהשקעה ישירה, אבל רובם באמצעות החסכונות ארוכי הטווח שלהם שמבטיחים את עתידם: קופות גמל, קרנות השתלמות, קרנות פנסיה וביטוחי חיים.
למעשה, האג"ח הקונצרניות - עם אלה של ממשלת ישראל - מהוות את חלק הארי בתיקי ההשקעות האלה. לכן, האירועים בשוק האג"ח משפיעים ישירות על חלק ניכר מהאוכלוסייה.
בניגוד למניות, שלא ניתן לחשב את התשואה העתידית התיאורטית שלהן, באג"ח הדבר אפשרי. החישוב פשוט יחסית: התשלומים שהאג"ח אמורה לשלם עד פירעונה המלא - ריבית וקרן - מחולקים במחירה הנוכחי בשוק. למנה הזאת, המחושבת במונחים שנתיים, קוראים "התשואה לפדיון" ומתייחסים אליה בצורה דומה לריבית.
מהחישוב ברור שככל שהמחיר של האג"ח בשוק נמוך יותר - התשואה לפדיון גבוהה יותר. תוך כדי הנפילות במחירי האג"ח התשואות עליהן זינקו מאחוזים בודדים לעשרות אחוזים.
התשואות הגבוהות שהאג"ח הגיעו אליהן מגלמות לא רק את הסיכון הנתפש על ידי המשקיעים, כי אם גם את התשואה שהם מצפים לה בעבור כספם. אף חברה אינה מסוגלת לעמוד בתשואות כאלה. זהו מוקד המשבר. זהו מחנק האשראי.
מבין שלל החברות שהנפיקו אג"ח, יש מגזר אחד לפחות הרגיש מאוד למחנק אשראי: נדל"ן. חברות הנדל"ן מממנות את רוב ההשקעות שלהן באשראי. הגישה לאשראי לא רק מאפשרת להן לצמוח - היא גם חיונית לעצם הישרדותן. ניתוק ממושך ממקורות אשראי יכול לגרום לקריסתן של חברות נדל"ן. זו הסיבה לכך שמחירי האג"ח של חברות נדל"ן רשמו את הירידות התלולות ביותר - אפילו של חברות ענק, כמו אפריקה ישראל ודלק נדל"ן.
אם כל מנפיקי האג"ח הקונצרניות שאמורים לשלם לבעלי האג"ח עד סוף 2009 ישלמו הכל ובזמן, יהיה זה הישג אדיר לכלכלה הישראלית. זו לא משימה פשוטה: מדובר ב-18.6 מיליארד שקל, או כ-1.4 מיליארד שקל בחודש בממוצע.
המבחן הגדול ביותר הוא אם הטייקונים, שעד לפני חצי שנה נראו כמי שהיציבות הפיננסית שלהם מתקרבת לזו של ממשלות ובנקים, יעמדו בתשלומים. רבים מהם לקחו הלוואות ענק - ממשקיעי אג"ח ומבנקים - והפנו את הכספים למגזרים שכיום סובלים ממכות נדירות בעוצמתן.
היכולת שלהם לעמוד בתשלומים האלה נפגמה - גם בשל ירידה חדה בשווי הפרויקטים שבהם השקיעו וגם בגלל קושי למחזר חובות.
הקושי השני גדול הרבה יותר: אף עסק אינו יכול להתקיים לאורך זמן ללא יכולת למחזר חובות. גם עסקים מוצלחים ורווחיים - וגם ממשלות - לא יכולים לשרוד בלי למחזר חובות.
האם הטייקונים ישלמו הכל - ובזמן?
נתן ליפסון
1.12.2008 / 7:21