שולה וידריך | חוקרת תולדות תל אביב

שולה וידריך

גיל: 58



מצב משפחתי: נשואה + 2



ותק בעבודה: 23 שנה



מגורים: תל אביב



משכורת: "אין לי מושג. בעלי מטפל בזה"



משפט לחיים: "להתבונן היטב ולגלות את היופי"



מחלון ביתה של שולה וידריך נשקפת תל אביב במלוא הדרה, על הכבישים הסואנים, הבניינים המתקלפים וההתרוצצות התמידית של העיר ללא הפסקה. בעבור שולה, תל אביבית מאז ולתמיד, העיר העברית הראשונה היא הרבה יותר מבית - היא מפעל חיים ואהבה גדולה.



שולה, שמקדישה את עצמה לחקר ההיסטוריה של העיר, הפכה את התחביב למקצוע. היא מדריכה סיורים ("אני לא מדריכה מיטיבי לכת - הרי רוב הזמן עומדים - אלא מיטיבי קשב"), כותבת ספרים ונוברת בארכיונים ("תחקיר בתל אביב זה תחום בלתי נדלה"). היא מסרבת לומר איזה אתר תל-אביבי היא אוהבת במיוחד ("זה כמו לשאול איזה מהילדים שלי אני אוהבת יותר") ומבהירה ש"לכל פינה בעיר הזאת יש ייחוד".



כל המשפחה שותפה לאהבת העיר: בנה הבכור רז השתתף בקורס המדריכים שבו היא למדה ("הוא היה בן חודש ובא אתי בעגלה") לבתה היא קראה תל אביב ("היא לא עירערה אפילו פעם אחת על הזכות להיקרא כך"), ובעלה שמואל עונה מדי פעם על שאלות שמגיעות אליה במייל ומלווה אותה בסיורים ("הוא אומר בצחוק שהוא עובד בשבילי, אבל זה באמת כך").



מסלול: שולה נולדה ברחוב שינקין בתל אביב ("אבל לא הייתי שינקינאית"), ובילדותה עברה עם משפחתה לקרית שלום ומשם לראשון לציון ("יצאתי לגלות"). בזמן שירות הקבע שלה למדה ציור ונשלחה לצייר את נופי נווה צדק. "ציירתי הרבה בתים ולא תיארתי לעצמי שיום אחד אדע מי התגורר בעבר בכל בית". שיעורי הציור פיתחו את סקרנותה כלפי השכונה, "אבל החיים זרמו אחרת".



היא עברה לגור בלב תל אביב, קנתה ספרים שעסקו בעיר וסיירה בה לבד ועם מדריכים. המפנה הגיע בדמותה של מודעה קטנה בעיתון שסיפרה על קורס מדריכים בתל אביב שערכה החברה להגנת הטבע, "ואז כבר הייתי מבושלת באהבה שלי לעיר".



לאחר שסיימה את הקורס החלה שולה להדריך סיורים, "אבל עדיין הסתמכתי על ספרים של אחרים". היא הגישה בטלוויזיה הקהילתית פינה על בתים בעיר, וכך נהפכה ל"סוג של תחקירנית", כלשונה. "גיליתי שיש המון אגדות אורבניות על העיר וזקפתי לזכותי ניפוץ של כמה מיתוסים. חשפתי אדריכלים שנעלמו בתהום הנשייה, איתרתי כמה ממייסדי העיר שנעלמו ועקבתי אחרי קורותיהם של בתים מיוחדים".



כיום שולה מדריכה בעמותת התיירות של תל אביב. כמה פעמים בשבוע היא מובילה קבוצות אל נבכי העיר וסיפוריה. היא מדריכה את "כל עם ישראל, מילדי בית הספר, עבור במקומות עבודה ועד משפחות שחוגגות יום הולדת בסיור נוסטלגי". יש כמה מסלולים קבועים: רחוב ביאליק הקטן שליקט בתוכו את גיבורי התרבות והכלכלה של ימים עברו; שדרות רוטשילד שהן "מוזיאון ללא קירות" ומלאות בסגנונות בנייה שונים; ומתחם כיכר דיזינגוף שבו הבתים בסגנון הבינלאומי שזכו להכרת אונסק"ו. "כל סיור נמשך שעתיים, כי לאנשים אין יותר כוח וסבלנות. אם יש להם - הם יקבלו עוד".



מה סוד הקסם של תל אביב? "אני נהנית לראות את הצעירים ממלאים את השדרות, אנשים יושבים במסעדות ובתי קפה. לא נותר לי אלא להצטער שאני כבר לא צעירה ולא יכולה ליהנות מהחיים התוססים שהעיר הזאת מציעה. עוברת עליה כעת תנופת שימור ושחזור, וזה החיבור בין הישן לחדש".



ומה עם חנייה? "אף אחד לא יכול לפתור את בעיית החנייה כאן. יש הרבה חניונים מסביב לעיר, ומי שמגיע מחוץ לה מוזמן לחנות בהם ולהיכנס למרכז בתחבורה ציבורית. אני מכרתי את המכונית ומתניידת ברגל או בתחבורה ציבורית".



סדר יום: "אני מדריכה בבוקר או בערב, והימים הפנויים מוקדשים לעבודת ארכיון. בין לבין אני כותבת עם יוסי גולדברג וד"ר עירית עמית ספר שיחשוף פרטים חדשים שמצאנו על העיר".



היקף העבודה: "משתנה מדי יום".



למה זה כדאי: "משלמים לי כדי לטייל ולדבר, ואני מטיילת כל היום".



הכי אוהבת: "להדריך עם הספרים שלי".



הכי שונאת: "כשאנשים מדברים בסלולרי באמצע הסיור. זה מטריף אותי - קחו שעתיים בלי סלולרי, ממילא הבורסה כבר נפלה".



הכי מרגש: "כשאנשים באים פעם נוספת לסיור; כשאני מדריכה אנשים בני 90 ויותר, שתורמים לסיור את הסיפורים האישיים שלהם על העיר; כשאני יושבת בארכיון ומגלה פרטים חשובים".



יש לה סימפטיה: "לפעמים אני הולכת ברחוב ומקלפת בעיני רוחי את הבתים מהשכבות המודרניות, ורואה איך הם נראו פעם. אני אוהבת להכיר אנשים שהגיעו לסיור משוכנעים שתל אביב היא עיר לא נחמדה בגלל בעיות החנייה והערפיח, ואז מודים ששינו את דעתם. זה השכר לעמלי - להעביר למטיילים את האהבה שלי לעיר".



מביאה מהבית: "דרמטיות, רצון להסביר ומיומנות להדרכה".



אחרי העבודה: "אין דבר כזה. אני 24 שעות ביממה עם תל אביב. אני גם לא נוסעת לחו"ל כי אין כמו ההיסטוריה שלנו. אני אוהבת את הממלכה שלי".



בעוד 10 שנים: "מקווה מאוד שאעשה אותו דבר".



קריירה אלטרנטיווית: "לא יודעת. אולי מזכירה".



מדד הקושי: "מתחשק לי להגיד שהעבודה הזאת לא קשה, אבל אני עומדת הרבה על הרגליים ומוציאה הרבה אנרגיות. אני חוזרת הביתה מותשת ומאושרת".



אני מאמין: "בציונות ובזכותנו לחיות כאן".



מסר לאומה: "בואו נאהב את עצמנו קצת יותר".



מה את מאחלת לעצמך? "שיהיה שלום".