10סיבות להיות אופטימי

בימים כאלה, שבהם הכל נראה, ובכן, כמו שהוא נראה - כלומר, גרוע יותר מרע ונורא יותר מגרוע - צריך לו לאדם שיימצא לו הכושר להביט נכוחה אל פני המציאות באומץ, וחרף ניסיונותיה העיקשים להכריע אותו אפיים ארצה להזקיף סנטרו, לעטות מבט איתן מול פרצופה ולנסח בראשו רשימה של 10 סיבות לאופטימיות, אף על פי כן ולמרות הכל וכו', כדי להוכיח לה שלא-לא-לא-לא-לא מנצחים אותו כל כך מהר. אז הנה זו שלי.



תמיד יכול להיות גרוע יותר מדובר בקלישאה, כמובן, אבל אחת מדויקת. באיזה מקום על כדור הארץ - לא משנה כמה חמור מצבך - מצוי ברגע זה אדם שמצבו גרוע משלך. איבדת את כל רכושך? הוא איבד רכוש רב יותר. עברת להתגורר ברחוב על פיסת קרטון? הוא ישן על המדרכה בלילה. אפילו חתיכת בריסטול לחה לא מצא לשים מתחת לראשו. עניין זה הוא סטטיסטי גרידא: בכל סולם שכל שלביו קטסטרופה תמיד יימצא מי שעומד מתחת לך, בתחתית. כמובן שמתהלך בינינו איזה איוב שכזה, אדם שגורלו כה מזופת, ששפל המדרגה אליו צלל נמוך עשר מונים מים המלח; והוא, קרוב לוודאי, האדם האומלל ביותר בעולם. אבל הוא רק אחד. ממנו למעלה, המצב רק משתפר!

כולנו ביחד בעניין הזה כשהיה אופנתי, אי שם בשנות ה-90, לדבר על מרשל מקלוהן והמושג הסופר-סקסי שהכניס לשיח, "כפר גלובלי", היה זה בהקשר של עולם קטן יותר, עם ערוצי תקשורת רבים יותר, משותפים לממש המון אנשים בממש הרבה מדינות. אולימפיאדה בעידן הטלוויזיה, למשל, היא עניין אוניוורסלי קולקטיווי. היא הופכת את משפחת האדם ל, ובכן, משפחה של ממש. ובמשפחה, כמו במשפחה, כשאחד סובל מתענה גם האחר. אז, נכון, גם הסעיף הזה הוא ממשפחת "צרת רבים - חצי נחמה", אבל הוא יותר נחמד מהקודם מכיוון שהוא מבוסס על ערך הסולידריות הנשגב של: כשהספינה טובעת, העכברים לא בורחים מהסיפון. פשוט אין להם לאן. באש של הגהינום הזה כולנו נשרפים ביחד. ותודה רבה על זה לממונה על התקשורת הלוויינית.



גרוע יותר מזה לא יכול להיות טוב, לא בדיוק. גרוע מזה יכול להיות. ולמעשה: תמיד, באופן כללי וגם בדרך פרטנית - תמיד יכול להיות גרוע יותר. לא משנה כמה עמוק נדמה לך שאתה שקוע בעיסה הטובענית של חייך, תמיד אפשר להעמיק ולטבוע, כי הבוץ הוא טיפוס אלסטי להפליא. ועדיין: יש משהו מנחם בהכרה שהגענו לשפל המדרגה, לתחתית החבית, לשכבה האחרונה. אז בואו נסכם שבדקות שבהן אתם קוראים את המלים האלה העולם עוצר מלכת לחמש דקות, ושגרוע יותר לא יכול להיות בפרק הזמן הקומפקטי הזה - ולו מהטעם שאתם לא שם כדי להתעדכן בעניין. אתם, כאמור, קוראים את העיתון.



לא משעמם לנו תגידו מה שתגידו: אין רגע דל. כותרת חדשה ומפחידה יותר מקודמתה בעיתון נדפסת בכל יום, מהדורת חדשות רצינית וחמורת סבר יותר מזו של ליל אמש משודרת בכל ערב; והבאזז ברחוב. אח, הבאזז ברחוב! לעומת "המשבר הכלכלי" אפילו יוסי בובליל נראה כמו נון-אייטם, פיסת אקטואליה תפלה שזמן הדגירה שלה קצר מכמה שניות. העולם בחוץ, החיים עצמם, גבירותי ורבותי, הם כל מה שמתרחש בדקות שבהן אתם לא מדברים או חושבים על "המשבר הכלכלי".



מצחיק לנו אף אחד לא באמת מבין בכלכלה. טוב, גם הפעם יש לדייק. אף אחד לא מבין בכלכלה באמת. אני לא יודע להגדיר מה פירוש "להבין בכלכלה באמת", אבל בואו נתפשר על ההגדרה "כל מה שהציבור הרחב לא מבין ולא יודע ולא יצליח להבין ולדעת, גם אם יירשם ללימודי כלכלה ב-MIT". אתה שומע אנשים מדברים באותו להט שבו דיברו על (נושא נוסף שבו אין להם כל הבנה) הבעיה הישראלית-פלשתינאית גם על המושג "רשת ביטחון", שאגב, נשמע כמו שם של מבצע של צה"ל במחנה הפליטים ג'באליה. אתה שומע אנשים מתווכחים באותו להט שבו התווכחו בעבר על "מיכאל זנדברג בהרכב - טוב או רע לנבחרת ישראל", על "פנסיה תקציבית - אחריות של משרד האוצר או של מנהלי קרנות הפנסיה". זה משעשע מכיוון שבדרך בה אין לאף אחד מושג איך לפתור את הברוך הישראלי-פלשתיני ואם מוטב להרכיב או להושיב על הספסל את מיכאל זנדברג, אין לאף אחד מושג באמת מה צריך לעשות עם הפנסיה של הציבור. מה שמעט מטריד הוא שהציבור לא לבד - גם לשר האוצר אין מושג של ממש. ואם הוא חושב שיש לו - אז לדעתי מיכאל זנדברג מוכרח לפתוח בהרכב במשחק מול יוון.



ימים טובים מאוד ממתינים לנו ממש מעבר לפינה זו נחמתו המפורסמת של כל אידיוט: היום רע, אז בוודאי שמחר יהיה טוב יותר. מהו והיכן ממוקם אותו פלאג במנוע האנושי שמצית מחדש, בכל פעם, את רעיון העוועים המחונטרש הזה - אין לדעת, אבל היא הנותנת: הקונצפט תפס חזק! מרביתנו באמת משתכנעים כשיד רכה ומנחמת מונחת על כתפנו ושפתיים טובות לוחשות על אוזנינו את מילות הקסם, "תוציא את הראש מתחת לשמיכה. מחר יום חדש. מחר תזרח השמש". אמנם, יש להזדרז ולעדכן את כתבי העת המדעיים: השמש זורחת בכל בוקר מחדש! ובכן, היא ללא ספק צפויה לזרוח מחר - והבורסה צפויה להמשיך להתרסק, ואלפי מפוטרים ייאבקו על כיסא בלשכת התעסוקה וחסכונות שנחסכו בעמל רב וממושך של שנים ימשיכו לאבד מערכם, אבל, וכאן מדובר ב"אבל" גדול: כל העניינים הבלתי נעימים הללו כולם יתרחשו לאורה של השמש. לפחות זה. דיכאון וחשיכה הם קומבינציה שהיא למטה מסבבה.



אנחנו מתחשלים מה שלא הורג - מחשל, מקפידים לתנות באוזנינו מיום שנולדנו, וב"גולני" מוסיפים: "ומה שהורג - מחשל את אמא". אז כן, אנחנו מתחזקים. צוברים ניסיון בחיים, מתקשחים, מאבדים מהתמימות, מתפכחים. לאלה הצעירים בינינו, שזה בעבורם "המשבר הכלכלי" הראשון, מדובר בחוויה מכוננת, לכל הפחות. הצעירים של ימינו לא יהיו דומים לאנשים שהיו ערב המשבר. בכל זאת: הם התבגרו בשלושה חודשים. כשאתה בן 22, שלושה חודשים נדמים לך כמו המון זמן. כשאתה בן עשר, שלושה חודשים נראים לך כמו נצח. כשאתה בא לעולם, ואתה בן יומך, שלושה חודשים נראים כמו הזמן עצמו, כולו. ואתה צודק. כשאתה בן 24 שעות, פרספקטיווה של שלושה חודשים למפרע היא הדבר הכי קרוב שאי פעם יהיה לך להרגיש איך אלוהים מבין את מושג "הזמן". ואם השוויתי אותך לאלוהים, חתיכת פישר כלוא בטיטול שכמותך, אז כנראה שבאמת לקחת אתך משהו מהתקופה הזאת. כנראה שבאמת התחשלת.



סולחים לנו "הוא בתקופה קשה"; "זה המשבר. הוא אוכל אותו"; "הוא לא אותו בן אדם מאז שהתחילה התקופה הזאת"; "מעולם לא ריחמתי על איש כמו שאני מרחם עליו"; "לא, אתה לא מבין, מצבו באמת קשה. קשה באמת"; "תעזוב אותו, אל תקשה עליו. הוא הפסיד המון כסף מאז שהתחיל המשבר"; "בן אדם, אתה נראה כמו הצרות שלי. לך, לך הביתה, תבוא לעבוד ביום אחר. אתה נראה זוועה. אלוהים, אתה פשוט נראה קטסטרופה"; "אתה נראה נורא עצוב. מי שבר לך את הלב, אשתך או הבורסה?"; "חמוד שלי, נשמה, בוא לחיבוק. בוא, בוא, זו לא בושה לבכות. גם צנחנים בוכים"; "אוי, אתה נראה כמו מישהו שזקוק לכוס שוקו חם ולשמיכה עבה מעל הראש. בוא, פרח שלי, בוא נתכרבל מתחת לשמיכה. להוריד את החולצה, אתה אומר? וגם את התחתונים? אין בעיה, מתוק. המשבר הכלכלי סובל הכל".



אנחנו סלחנים כלפי עצמנו הנה, הבטחתי עשרה סעיפים ונתקעתי עם תשעה. זה לא יפה, אני יודע. אבל זה המצב. זה המשבר הכלכלי. הוא גורם לי להיות מפוזר כל-כך. אתם מוכרחים להבין. אתם מוכרחים לקבל את זה. אתם מוכרחים לסלוח לי על זה. הנה, אני סולח לעצמי. שימו לב: "כולה סעיף אחד פחות, שי. מה הלחץ? הם יבינו. הם ימשיכו לקרוא אותך גם בשבוע הבא, אף על פי שהפרת להם הבטחה. סלח לעצמך, אהוב את עצמך. זה המטבע האחרון שנותר לך".



וקטנה לסיום



והקומיקאי האמריקאי ג'ימי קימל אמר: "אי אפשר לומר עלי שאני טיפוס אופטימי. אפשר לומר עלי שהחברה שלי די יפה אף על פי שאני שמן. אפשר לומר עלי שהצלחתי לא רע בחיים יחסית לכמות הכישרון שלי. אפשר לומר עלי שאני די עשיר יחסית לטמבל שאני. אפשר לומר עלי שברגעים הכי קשים שלי תמיד האמנתי שהמצב ישתפר. ואפשר לומר עלי גם שאני כנראה לא מבין את המשמעות המילולית של המושג ?אופטימי'".



להערות, הארות ואייקונים של סמיילי:



shaigolden@gmail.com