לכאורה, זה לא אמור להיות חריג: חברה לוקחת הלוואה מבנק מסוים, בהמשך היא לא עומדת בתנאים שהבנק העמיד להלוואה - ובסוף הבנק לוקח את הכסף בחזרה. אבל בימים כאלה, שבהם כל כך הרבה חברות אינן עומדות בתנאים שהבנקים העמידו להן ובכל זאת בנקים רבים עדיין מעדיפים שלא לנקוט צעד כה קיצוני - המקרה של ליאון רקנאטי הוא מיוחד. בשבוע שעבר החליט בנק הפועלים, בצעד חסר תקדים, לפרוע באופן מיידי הלוואה של 27 מיליון שקל שהעניק לחברת גמול שבשליטת רקנאטי - ולשם כך משך כספים מפיקדונות שהחזיקה אצלו גמול.
ליאון רקנאטי, 60, נולד לתוך משפחה עתירת ממון. משפחת רקנאטי כבר היתה עשירה כשעלתה לישראל מיוון בתחילת המאה הקודמת. כשהגיעה לארץ ישראל כרתה ברית עסקית עם משפחה עשירה אחרת ממוצא יווני, קרסו, ויחד הקימו השתיים את קבוצת דיסקונט, שלימים שני בסיסיה העסקיים היו בנק דיסקונט וקבוצת ההשקעות אי.די.בי. למרות השותפות השווה העסק נוהל כל אותן שנים על ידי משפחת רקנאטי.
כישורי הניהול של המשפחה סייעו לצמיחת דיסקונט ואי.די.בי במקביל לפיתוח עסקיה האחרים, שכללו ספנות מסחרית ותיירותית ובנקאות בשווייץ. הפלג במשפחת רקנאטי שהוביל את העסקים המשותפים לא היה זה של ליאון רקנאטי כי אם זה של דודו רפאל רקנאטי ובן דודו אודי רקנאטי.
בדיעבד, לליאון רקנאטי יש לפחות סיבה טובה אחת להיות מרוצה מכך שלא היה מעורב בדרגות הניהול העליונות: רפאל ואודי הורשעו יחד עם אחרים בפרשה שנודעה בכינוי "פרשת ויסות מניות הבנקים" ונגעה למניפולציה במניות הבנקים בתחילת שנות ה-80. ליאון רקנאטי אפילו לא נחקר בפרשה כחשוד.
בעקבות הפרשה הולאמו בנק דיסקונט וקבוצת אי.די.בי. משפחות רקנאטי וקרסו רכשו בתחילת שנות ה-90 מהממשלה את אי.די.בי, אבל ללא דיסקונט, ובהמשך הנפיקו את אי.די.בי בבורסה. בעשור שלאחר מכן אי.די.בי נוהלה על ידי רפאל רקנאטי, וכשזה חלה עבר שרביט הניהול לבנו, אודי. ליאון רקנאטי תמיד היה בכיר, אך תמיד פחות מרפאל ואודי.
בתחילת העשור הנוכחי, מסיבות שעד היום אינן ברורות לחלוטין, אודי רקנאטי החליט לצאת מאי.די.בי. בשלב הראשון הוא עזב את החברה וליאון רקנאטי מונה ליו"ר ומנכ"ל. מבחינתו של ליאון, זה היה אמור להיות שלב ביניים: הוא ראה בעזיבתו של בן דודו הזדמנות להשתלט על העסק המשפחתי וגיבש קבוצה שבראשה עמדו הוא ואיש העסקים יוסף גרינפלד, בעל השליטה בקבוצת קרדן שהתכוונה לרכוש את השליטה באי.די.בי מידי אודי רקנאטי ומשפחתו.
אבל ליאון רקנאטי לא הצליח לסגור את העסקה. משכשל, אי.די.בי הועמדה למכירה לקונה חיצוני. הקונה החיצוני הזה היה נוחי דנקנר, שרכש במאי 2003 את השליטה בחברה עם קבוצה שהרכיב.
זו היתה בוודאי אכזבה גדולה בעבור רקנאטי. במשך כל חייו העסקיים עד אז הוא היה קברניט משנה בקונצרן המשפחתי הענק, וכשסוף סוף צצה בדרכו ההזדמנות לקחת את העסק לידיים - היא חמקה ממנו. באמצע 2003 הוא יצא לדרך חדשה - וללא העוצמה שהיתה תמיד נחלתם של המנהלים באי.די.בי.
פרמיה תמוהה
בארבע השנים שלאחר עזיבתו את אי.די.בי העסק העיקרי של רקנאטי היה קרן השקעות חדשה שהקים, גלנרוק, אשר אותה ניהל עם רעייתו ד"ר שולה רקנאטי ועם זיו קופ. במקביל הוא השקיע בכמה חברות בורסאיות, ובהן קמהדע, תעשיות מלח ומובייל מקס, וגם במבטח שמיר - השקעה שהיתה מוצלחת במיוחד.
ואולם אלה לא השביעו את תיאבונו לעסקים. הוא היה צריך משהו גדול יותר - ומשהו משלו. הוא תר אחר הזדמנויות, וב-2007 מצא את מה שחיפש: חברת ההשקעות הבורסאית גמול.
גמול הוקמה ב-1950 על ידי בנק הפועלים, ההסתדרות וכמה קרנות פנסיה לצורך ביצוע השקעות. ב-2001 האחים ג'ולס ואדי טראמפ רכשו את השליטה בגמול והיא נרשמה למסחר בבורסה, ובאוקטובר 2003 הם מכרו את השליטה בה לאייל יונה ואמנון ברזילי.
ארבע שנים לאחר מכן גם השניים האלה, שלא הצטיינו בניהולה, החליטו למכור את השליטה בה וחיפשו קונה. הקונה הזה היה ליאון רקנאטי. המגעים למכירת השליטה החלו בקיץ 2007 והושלמו בדצמבר. רקנאטי רכש אז את השליטה בגמול (73% מההצבעה) יחד עם כמה שותפים קטנים לפי שווי של 600 מיליון שקל - בערך פי שניים משווי השוק של החברה בבורסה באותה עת, אף שזו היתה חברה בעייתית.
בשש השנים שחלפו מאז שהאחים טראמפ רכשו את גמול ועד שיונה וברזילי מכרו אותה היא עברה כמה שינויים - וכשרקנאטי רכש אותה היא עסקה בארבעה ענפים עיקריים: נדל"ן, מלונאות, השקעות ומכירת רכב, השכרה וליסינג (באמצעות מטיס קפיטל, המחזיקה ביבואנית סובארו יפנאוטו).
השנה שחלפה מאז שרקנאטי קנה את גמול היתה גרועה מכל אלה שקדמו לה. הדו"חות הכספיים של גמול לשלושת החודשים הראשונים של השנה מפרטים את הנזקים: ירידת ערך של נכסים בפעילות הנדל"ן, ירידה חדה בשווי תיק ניירות הערך של החברה, מימוש השקעות במחירי הפסד ועלייה בהוצאות המימון.
לאחר שמסכמים את המספרים מתקבלת תמונה עגומה מאוד: בין ינואר לספטמבר 2008 גמול הפסידה 180 מיליון שקל - סכומים שמעולם לא הפסידה קודם. ההפסדים האלה גם שרפו לגמול כמויות עצומות של מזומנים: אם בסוף דצמבר 2007 היו לה כ-453 מיליון שקל במזומן, הרי שבסוף ספטמבר 2008 נשארו בקופתה 127 מיליון שקל בלבד.
אבל - וזה הדבר המאיים ביותר על גמול - יש לה חובות עצומים. על פי דיווחי החברה יש לה חובות בהיקף 737 מיליון שקל לבעלי איגרות חוב ולבנקים ישראליים ולא ישראליים - מזה 330 מיליון שקל שיש לפרוע בשנה הקרובה. חלק ניכר מהחובות האלה נוצרו עוד בתקופת בעלי השליטה הקודמים.
האם גמול התמוטטה בגלל המשבר? ייתכן, אבל נראה שזרעי הקריסה הנוכחית שלה נטמנו עוד לפני ארבע וחמש שנים, כשנוהלה על ידי יונה וברזילי - תקופה שבה המוניטין שלה היו ירודים מאוד. הסכמתו של רקנאטי לשלם בעבורה פרמיה של 100% היתה תמוהה אז - והיא תמוהה עוד יותר כיום. מצד אחד, בכיר שהיה מקורב לגמול טוען כי יונה וברזילי היו מוכנים למכור את החברה במחיר נמוך באופן משמעותי מזה שרקנאטי שילם. מצד שני, גורמים אחרים גורסים כי היתה תחרות על קניית החברה וההצעות האחרות לא היו נמוכות באופן משמעותי מזו של רקנאטי.
לא רק רקנאטי יתמודד עם השאלה הזאת - מי שעוד יתמודד אתה הוא הבנק שהלווה לו חלק ניכר מהסכום שהיה צריך כדי לממן את רכישת גמול. המניות שרקנאטי קנה לפני שנה ב-450 מיליון שקל שוות כיום בשוק פחות מ-40 מיליון שקל.
מכל מקום, עם קופה שבה פחות מ-127 מיליון שקל והפסדים שעלולים להימשך - מהיכן גמול תחזיר חוב של 330 מיליון שקל בשנה הקרובה? לרואי חשבון שרואים חברה כזו אין ברירה אלא להצמיד לדו"חות הכספיים שלה הערה מאוד לא מחמיאה, המכונה "הערת עסק חי" ושפירושה שיש להם ספקות משמעותיים בדבר המשך קיומה של החברה.
גם הבנקים ראו את מצבה של גמול. אחד מהם, הפועלים, הלווה לה 27 מיליון שקל. כשנתן את ההלוואה הוא הצמיד לה תנאי שקבע כי אם ההון העצמי של גמול יירד מתחת ל-250 מיליון שקל - הוא יכול לפרוע מיידית את ההלוואה.
בגלל ההפסדים הגדולים שלה ההון העצמי של גמול ירד עמוק מתחת לרף הזה - ל-168 מיליון שקל. התוצאה: בתחילת השבוע בנק הפועלים פרע את ההלוואה באמצעות משיכת כספים מפיקדונות שהחזיקה אצלו גמול.
סיבוב שלישי עם אריסון
אי עמידה בתנאי הלוואה היא מה שהיא: אי עמידה. ובמקרים כאלה, זכותו של הבנק לממש את הסנקציה שנשמרה לזכותו. אבל המציאות הכלכלית היא שבנקים רבים נמנעים ממימוש הסנקציה הזאת - ובוודאי שבמהירות כזו.
האם גמול תעמוד בהתחייבויות שלה? האם רקנאטי יזרים לה הון נוסף? האם יש לו בכלל את ההון הנדרש? אלה שאלות הנוגעות לעתיד העסקי של רקנאטי, וזה לא ברור כרגע. אבל העבר שלו פחות מעורפל.
אחד מהענפים שבהם משפחתו פעלה לאורך השנים היה (ועודנו) ספנות. המשפחה הקימה את חברת הספנות OSG, שמניותיה נסחרות בוול סטריט. כיום OSG עוסקת בעיקר בהובלה של סחורות, אבל עד קיץ 1997 היא החזיקה גם בקו של ספינות תיירות בשם סלבריטי, שהשיט תיירים בין האיים הקאריביים. הכרישים במים האלה היו שתי שחקניות ענק בשוק שיט התענוגות: קרניבל קרוז של תד אריסון ורויאל קאריביין של משפחת סמי עופר.
אבל אז משפחת רקנאטי החליטה לצאת מהעסק ולמכור אותו. סלבריטי היתה קטנה אמנם מקרניבל ומרויאל קאריביין, אבל רכישתה היתה יכולה לעזור לשתיהן במלחמתן זו מול זו. בסופו של דבר משפחת רקנאטי מכרה את סלבריטי דווקא לרויאל קאריביין של סמי עופר ולא לקרניבל של אריסון.
זה היה רק הסיבוב העסקי הראשון בין אריסון לרקנאטים. הסיבוב השני לא התמהמה והתרחש שנה לאחר מכן. אריסון היה אז כבר בעל השליטה בבנק הפועלים. יום אחד נכנס אליו איש עסקים, שלא נמנה אז עם הטייקונים הגדולים, ורצה שבנק הפועלים ימכור לו את ה-25% שהחזיק במניות חברת ההשקעות דלק. אם אריסון ימכור לו את מניות דלק, אמר לו איש העסקים, הוא יוכל להשיג בשוק 25% נוספים ו"לגנוב" את דלק מתחת לאפה של מי שנחשבה אז בעלת השליטה בה - אי.די.בי של הרקנאטים.
איש העסקים הזה היה יצחק תשובה, והתשובה של אריסון היתה חיובית. תשובה קנה בשוק 25% ממניות דלק, רכש עוד 25% מבנק הפועלים, חטף לרקנאטים את החברה מתחת לאף, השפיל אותם - ונהפך למיליארדר.
מאז שתשובה גנב לרקנאטים את דלק, אי.די.בי שתחת שליטתם לא חזרה להיות כשהיתה. וכשהם מכרו את השליטה בה - כל ההשפעה שהיתה להם בעולם העסקים הישראלי במשך כ-70 שנה נעלמה. תד אריסון הלך לעולמו בסוף 1999, אבל הבנק נשלט עדיין על ידי בתו, שרי אריסון. וכעת הבנק שלו חילט לליאון רקנאטי הלוואה ב-27 מיליון שקל. עשר שנים לאחר עסקת תשובה הבנק של האריסונים שוב יוזם מהלך שעשוי לגרום לפגיעה אנושה בבן משפחת רקנאטי.
איך מפסידים 400 מיליון שקל בשנה?
מאת נתן ליפסון
4.12.2008 / 14:05