אין שכר לעמלן

שתי עובדות: האחת - נשים בשירות המדינה משתכרות כ-20% פחות מגברים, על פי נתוני הממונה על השכר במשרד האוצר. השנייה - הממונה על השכר במשרד האוצר אומר שאין אפליה בין נשים לגברים בשירות המדינה. הניסיון להבין איך מתיישבות שתי העובדות האלה שופך אור על מצבן המתעתע של נשים בשוק העבודה. יותר מכפי שהן מתמודדות עם תקרת זכוכית, הן לכודות בצוואר בקבוק.

בשנים האחרונות התקדמו נשים לא מעטות בדרגות הביניים בשוק העבודה. ואולם, רק 29% מהמנהלים בישראל הן נשים, לפי נתוני התמ"ת. זה יותר מהשיעור בגיאורגיה, ארגנטינה, איטליה, יפאן וטורקיה, אך פחות מאשר בשוודיה, קנדה, אוסטרליה, רוסיה, לטוויה וארצות הברית. בצמרת פירמידת הניהול הנתון מדכדך במיוחד: 9% מנכ"ליות בסך הכל. שיעור המעבידות הוא רבע משיעור המעבידים, ונשים הן פחות משליש מהעצמאים.

רק 23% מהנשים משתכרות יותר מהשכר הממוצע במשק, לעומת 42% מהגברים. שכרן של נשים הוא רק 63% מזה של גברים (בחישוב לפי שעה, 84% משכר גברים). פערי השכר מתקיימים בכל המקצועות והדרגות.

למה המצב הזה משתנה רק מעט, והאי-שוויון, גם אם מצטמצם פה ושם - נשאר בעינו? התשובה לכך טמונה, בין השאר, במגמות הכלכליות-החברתיות של השנים האחרונות. אם אלה יימשכו, יש המזהירים כי לא זו בלבד שלא יושג שוויון, אלא גם ההישגים שכבר הושגו בתחום של זכויות נשים בשוק העבודה יתכרסמו. נכון, גם נשים וגם גברים סובלים מהמיתון - אבל נשים, מתברר, נפגעות ממנו אף יותר.

מחיר ההפרטה

לדברי הסוציולוגית ד"ר אורלי בנימין מאוניברסיטת בר אילן, השינוי הפוליטי בכיוון של ניאו-ליברליזם והשאיפה לצמצם את כוח העבודה המאורגן ואת הוצאות המדינה במימון השירותים החברתיים - מביאים לפגיעה בשכר ובקידום של נשים. ראשיתו של התהליך הזה בחוק המכרזים מ-92' והוא מתעצם בשנים האחרונות. השאיפה של המדינה למכרז את כל מה שרק אפשר - גם שירותים חברתיים לנוער בסיכון, למשל - מביאה להעדפת העסקה חלקית על מלאה, מטעמי רווחיות; ומאחר שרוב העובדים בשירותים החברתיים הן נשים - הן הנפגעות העיקריות. מדובר בפגיעה בעובדות מכל הרמות, היא מציינת: החל בעובדות ניקיון המועסקות בתת-תנאים וכלה במרצות באוניברסיטה; אם פעם מי שהתקבלה למשרת מרצה מן החוץ או מתרגלת היתה מועמדת לקבל תקן אחרי כן, כיום זה לא המצב. נוצר מרחב העסקה שאינו מאפשר התארגנות של עובדים ושוויוניות. גם פיטורי נשים בהריון, למשל, גוברים בתנאים האלה.

גם על פי מחקרים של מרכז אדוה ושל "פורום נשים לתקציב הוגן", המגמות הכלכליות של השנים האחרונות, כמו ההפרטה והקיצוצים בתקציב המדינה האחרון, בעיקר בחינוך ובבריאות - פוגעות בעיקר בנשים.

יוצא מן הכלל, במידה מסוימת, הוא תחום ההיי-טק הצעיר יחסית, שטמון בו פוטנציאל לשוויון מגדרי. 34% מהמועסקים בו הן נשים, והן אכן מתוגמלות לא רע, בשכר ובקידום, אבל זאת רק אם הן מקבלות עליהן את תנאי העבודה - יש אומרים עבדות - שמתנגשים עם הציפיות החברתיות-המשפחתיות מהן. ואלה ידועות: עדיין, למרות שינוי התפישות בחברה ויציאת נשים לעבודה, האחריות לילדים ולבית נתונה בידיהן ברוב המכריע של המקרים. גם אם הן משתכרות יותר מבן-זוגן. גם האפשרות לצאת לחופשת לידה שניתנה לגברים - נוצלה רק במספר זעום של מקרים. בתחום הזה לא התחוללה מהפכה.

מי מקבלת בונוס

מכל מקום, רוב שוק העבודה הרי אינו מורכב מהיי-טק. במה עובדות רוב הנשים? משלח היד השכיח ביותר בקרבן הוא, כמה לא מפתיע, טיפול: 11% מהמועסקות הן מטפלות. המקצועות הבאים הם מורות וגננות, מזכירות, זבניות ומנקות. אצל גברים המקצוע השכיח הוא נהיגה (7%), אחר כך מכירות, זבנות, הנדסה ואדריכלות, ניהול בכיר, חשמל ואלקטרוניקה.

וכך, אף שבשנים האחרונות יש יותר מנהלות ומהנדסות מבעבר, עדיין נשים עובדות יותר במקצועות משתלמים פחות וגם משתכרות פחות מגברים שמועסקים באותה עבודה. גם הדעות הקדומות נגדן שרירות וקיימות: בסקר שעשתה באחרונה נעמת ענו 61% מהנשאלים, כי לא היו מעסיקים אשה שנישאה עתה או אם לילדים קטנים. מצד אחד האתוס הישראלי מקדש את המשפחה, מצד שני המדינה אינה בונה מערכת שתאפשר את קיומה, כולל מעונות יום זולים ונגישים לכל. ואם לגברים שעברו את גיל 50 קשה למצוא עבודה - נשים בגילים האלה לרוב כלל אינן מובאות בחשבון על ידי מעסיקים. וכך, נשים צעירות מופלות כי הן מטופלות בילדים, נשים מבוגרות - כי הן מבוגרות. ובגילים שונים מדווחות נשים על יחס משפיל והטרדות, מיניות ואחרות, מצד מעסיקים, כפי שעולה מדו"ח חדש של עמותת הנשים "מהות", העוסק במצבן של נשים בשוק התעסוקה הישראלי.

לאפליה בשכר נוסף גם רובד סמוי: מחקרים העלו כי תוספות שכר כמו הוצאות רכב, שעות נוספות, בונוסים, אופציות וכדומה - ניתנות לגברים יותר מאשר לנשים, גם אם הן זכאיות להן בתוקף דרגתן והשכלתן. זה גם שורש הפרדוקס של עובדות המדינה: באוצר ובנציבות שירות המדינה מתעקשים כי עובד ועובדת באותו תפקיד מקבלים שכר זהה, ואולם ד"ר ענת מאור, לשעבר חברת כנסת מטעם מרצ ויו"ר ועדת המשנה לקידום נשים, מצביעה על מנגנונים עקיפים של אפליה, כמו הגדרת התפקיד, הטבות וכן הטיות בקידום והעסקה דרך חברות כוח אדם.

ד"ר בנימין מדגישה, כי "הבעיה היא לא תקרת הזכוכית ולא אי קידום, אלא סגרגציה לתחומים בשוק העבודה ולהסדרי העסקה בתוך תחומים. תקרת הזכוכית רלוונטית לקבוצה קטנה של הנשים המבוססות".

למיעוט הזה, למרבה הצער, יש גם צבע משלו: בקרב האוכלוסייה היהודית, נשים ממוצא אשכנזי ומזרחי אמנם משתתפות בשיעור דומה בשוק העבודה, אך אשכנזיות משתלבות יותר בסוגי תעסוקה יוקרתיים, לפי מחקר של פרופ' סילביה פוגל-ביז'אווי. נשים ערביות-ישראליות עובדות פחות בשכר (17.8% לעומת 51.7% בקרב היהודיות), ואף ששיעור המשכילות בקרבן עולה בהתמדה - הרי כ-40% מהאקדמאיות הערביות הן מובטלות.

פן נוסף הוא העבודה במשרה חלקית: 37.8% מהנשים מועסקות במשרה חלקית, פי שניים ויותר מגברים. על פי ספר הנתונים "נשים בישראל" מאת טל תמיר, שהוציאה שדולת הנשים, הסיבה העיקרית לעבודה חלקית אצל נשים היא ניסיון כושל למצוא עבודה מלאה, ונשים רבות ציינו כי עשו זאת בגלל הצורך לטפל במשפחתן. אצל גברים, לעומת זאת, הסיבה העיקרית לעבודה חלקית היא לימודים. לעומת זאת, במחקר של בנק ישראל שהתפרסם באחרונה נקבע, כי 80% מהעובדות במשרה חלקית עושות זאת מרצונן. ממצא זה מעורר תמיהה, מה גם שבסקר של משרד העבודה והרווחה התברר כי 70% מהנשים העובדות במשרה חלקית אינן רוצות בכך. לדברי מאור, חלוקת משרה אחת בין שתי נשים היא בחירה של המעסיק החוסכת לו הוצאות כמו הטבות סוציאליות.

אין שכר לעמלן

כשמדברים על עבודה, מתכוונים בדרך כלל לעבודה בשכר - ומתעלמים מזו שאינה מתוגמלת, שהיא בדרך כלל נחלתן של נשים. גברים ונשים מקדישים אותו זמן לעבודה - 26% מזמנם - אך 7.6% מזמנן של נשים יועד לעבודה בשכר לעומת 19.4% אצל גברים, לפי מחקר של מרכז אדוה. מכך עולה, כי גם כיום עבודה במשק הבית, שרובה עדיין נעשית בידי נשים, שקופה למעשה במשק. כך גם שיעור הנשים שמועסקות אצל בני משפחה (בחנות, למשל) גבוה פי שלושה מזה של גברים המועסקים כך. עבודה זו לא רק שקופה, אלא גם מעצימה את תלותן של נשים אלה בבני זוגן או קרוביהן.

יש בכלל מי שמאשימים בכל זה את הנשים עצמן: במחקר של מכון ברוקינגס האמריקאי שפורסם לאחרונה נקבע, למשל, כי הסיבה העיקרית לתת-ייצוג של נשים בצמרת, הכלכלית או הפוליטית, היא שהן פשוט לא מתמודדות על תפקידים בכירים. "יש פער מגדרי באמביציה פוליטית - לגברים יש את זה, לנשים לא", טוענים החוקרים, ד"ר ריצ'רד פוקס וד"ר ג'ניפר לואולס - מתעלמים, כך נדמה, מההיסטוריה האנושית, המבנה החברתי השולט בעולם ועוד כמה גורמים פחותי ערך.

במאמר תגובה למחקר של המכון הוואשינגטוני ציינה הכלכלנית האמריקאית ג'אנה גודריץ' את המקרה של פינלנד: במדינה הראשונה בעולם שהעניקה לנשים זכויות פוליטיות מלאות, לפני 102 שנים, מכהנת נשיאה זו הקדנציה השנייה. הייצוג המוקדם והמוגבר של נשים בפוליטיקה שם הוא שקידם במידה רבה את התמיכה הציבורית במעונות יום לילדים ובמערכת הפנסיונית.

מסדרונות הזכוכית

טענה מרוככת יותר היא שלנשים יש מעין "תקרה פנימית", בגלל אופן חינוכן ואופי החברה הסובבת אותן. יו"ר שדולת הנשים, רינה ברטל, מציינת כי במדינה מאצ'ואיסטית ושוביניסטית כמו ישראל, שחיה במצב מדיני-ביטחוני לא פשוט, לא רק גברים חושבים ש"רק מי שניווט וירה והפציץ יכול להבין איך לנהל אותנו", אלא גם נשים מפנימות את העמדה הזאת, כי כל השנים אמרו להן כך.

גם אם כיום ניכרת מגמה של ניסיון להיחלץ מהעמדה הזאת, ויותר ויותר נשים מנסות לפרוץ את התקרה, הרי תוך כדי כך הן תועות במה שמכונה "מסדרונות הזכוכית": מושג זה, שנוקטת למשל הסופרת והפעילה הפמיניסטית רלה מזלי, מבטא את הנתיבים הזמינים לנשים ולמעשה מגבילים אותן - שבילים מוגדרים שרק בהם, או כמעט רק בהם, נשים יכולות ללכת. כן, גם אנחנו, הנשים החופשיות, המשוחררות, שחלקנו אפילו לא נולדנו כשהחלה המהפכה הפמיניסטית, חיות כיום במידה רבה במסדרונות האלה, עם או בלי שאנחנו מודעות לכך.