>> חברות כוח אדם הן כמו בובות קטנות על קפיץ: תן להן משיכה טובה בקפיץ והן פועלות במרץ - מרימות טלפונים, שולחות קורות חיים, מחזירות אי מיילים ולפעמים גם משיגות ראיונות עבודה של ממש. אך משחלף זמן - המומנטום נגמר והן נכנסות לתנומה נעימה עד שיימשך שוב הקפיץ ויחזור התהליך חלילה.
באשר אליי, מיד אחרי הפיטורים, עוד זכיתי לטלפונים מאנשי כוח האדם, ששאלו אותי על תפקיד פלוני ועל משכורת אלמונית. אלא שעם הזמן, עם הליהמן בראדרס, עם הוואשינגטון מיוצ'ואל ועם העופר בראדרס - חדלו הטלפונים מצלצל. עכשיו פנייה מחברת כוח אדם משולה להתבטאות חכמה של פואד בן אליעזר, נדירה ומפתיעה.
אבל לפני כמה חודשים קיבלתי טלפון שכזה ועמו הצעה מפתה לכל הדעות. חברה גדולה ויציבה הציעה לי תפקיד מרתק של פיתוח עסקי, החוצה גבולות ויבשות. אך אליה וקוץ בה. טרם אזכה במשרה הנחשקת איאלץ ליהנות מאותה המצאה מודרנית נפלאה - יום המיונים, להלן, יום הלונה פארק. אחרי הכל, מה ההבדל? גם שם יש מתקנים, אוכל ברמה נמוכה ותחושה עזה של בחילה בסיום.
עליז וטוב לב, כלומר חיוור וחרד, הגעתי למשרדים המטופחים של החברה, בעודי מקדים את מועד תחילת המיוניים בחצי שעה שלמה. אך מסתבר שלא רק אתה כל כך דייקן. כל המתחרים האחרים גם הם כבר שם, ובחצי שעה שבה אתם ממתינים יחדיו, אתה בוחן את החולצה של פלוני, את המגפיים של אלמונית ויוצר בראשך טבלאות משוות מפורטות.
ברגעי האופטימיות אתה מדרג את עצמך גבוה מול המתחרים, משחזר את כל המחמאות שקיבלת החל מהיום בו למדת לקשור את נעליך ומקיש מהן כי המשרה בכיס שלך. ברגעים האחרים אתה מגמד את עצמך, בוחן את המתחרים, מניח שכולם מחזיקים בדוקטורט ובניסיון של עשרים וחמש שנה בתפקיד זהה - ואומר לעצמך שלפחות קמת והתלבשת הבוקר, הישג לא מבוטל, גם אם לא יניב לך דבר.
המתקן הראשון שניצב בפניי הוא הצגת קורות חיי בתמהיל נכון של ביטחון לא שחצני וצניעות לא מקטינה לעיני ואוזני הבוחנים וכל המתחרים. באותו רגע, גם חזרה לטירונות נראית בעיני פתאום כדבר נורא אטרקטיווי. שם לפחות לא ביקשו ממך לדבר על עצמך. אני מנסה לחייך כדי להסתיר את המבוכה, בודק שוב את הגילוח ומדבר. על החיים ועל המוות. לא יודע אם זה החיוך, הגילוח או הביטחון, אבל אחרי ארוחת הצהריים אני מגלה שהגעתי אל השישה האחרונים. הפרס: עוד שעתיים של חרדה, מבוכה ופחד.
המתקן הבא, לגו. אני די בטוח שזה שהגה את רעיון המיון, האבחון והסינון באמצעות קוביות לגו - חמד לצון. אני כבר רואה אותו יושב בחדר הטחוב שלו באחת הפקולטות לפסיכולוגיה ארגונית וחושב לעצמו: "זה ילך. כל הנבדקים יבנו מגדל מלגו ובסוף אחד מהם יתקבל. סתם, זה בטח לא יעבוד. אף אחד לא יקנה את זה". אז זהו שלא. חברות ההיי-טק קנו את זה. ועוד איך קנו. אני מעריך שסעיף הרכש שלהן לאבני לגו נופל רק במעט מסעיף השכר של חברי ההנהלה.
אני לא כל כך טוב בלגו. אחרת איך תסבירו את הטלפון המאכזב מחברת כוח האדם? זה חייב להיות הלגו.
-
הערות, הארות והצעות עבודה: ido999@gmail.com
יום בלונה פארק
עידו מרינוב
5.12.2008 / 10:36