ממשלה במפולת

>> שרת החינוך, יולי תמיר, הוציאה השבוע את המרצע מן השק. בתגובה לכישלון החמור של תלמידי כיתות ח' בישראל במבחן בינלאומי במתמטיקה הודתה תמיר כי יש בעיה עם רמת המורים בישראל. בכך היא איששה את התפישה הרווחת בדבר הידרדרות הרמה של המורים. ליתר דיוק, של המורות, כי הרי כולנו יודעים שהמורים הם בעצם מורות, ושסף הקבלה של מורה למקצוע ההוראה הוא נמוך ביותר.

אז הנה, כל הדעות הקדומות שלנו על המורות בישראל קיבלו גושפנקא רשמית, ועכשיו אנחנו יכולים להיות מרוצים. זה לא הילדים שלנו, זה המורים (סליחה, מורות), ובכך דיינו.



קל לתלות את המפולת בהישגים החינוכיים בישראל ברמתן הירודה של המורות. כולם מכירים את המורות של הילדים שלהם מקרוב, כולם רואים את ביצועי החסר של מערכת החינוך יומיום בביתם. ואולם מה שקורה במערכת החינוך אינו מקרה ייחודי. אם יש לכם בעיה עם רמת המורות של הילדים שלכם, האם שאלתם את עצמכם פעם מהי הרמה של פקידי הממשלה - שמנהלים עבורכם את המדינה כולה?



האם בדקתם פעם מיהם האנשים שמקבלים את ההחלטות במשרד התחבורה, התשתיות, הפנים או אולי הבריאות? האם בדקתם מהו השכר שלהם? מהם אמצעי הקידום שלהם? איזו גאווה מקצועית יש להם, ומהי רמת המוטיווציה שעמה הם מגיעים לעבודה מדי בוקר? האם יש מי מביניכם שמאחל לילדו, אחרי שהוא יצלח את מסלול החתחתים של מערכת החינוך הישראלית, כי יגדל ויהיה ראש אגף במשרד הרווחה?



אין צורך שתשיבו. אנחנו יודעים שהתשובות לכל השאלות הללו הן שליליות. מעמד פקיד הציבור בישראל אינו קיים. האנשים החשובים ביותר, שמקבלים עבורנו את ההחלטות הרות הגורל ביותר - כן, גם כאשר מדובר בפקידים במשרד הביטחון - הם נעדרי מעמד מקצועי, נעדרי אופק קידום ונעדרי שכר ראוי לשמו. בעיקר, הם נעדרי מוטיווציה - גם בגלל הסכמי השכר הקיבוציים שאינם מעניקים תמריץ להצטיינות, וגם בגלל שהידרדרות רמתם המקצועית של משרדי הממשלה במשך השנים גרמה לכך שמשרד האוצר שאב מהם את כל סמכויות הביצוע שלהם. התוצאה היא, שגם מי שמוכנים להסתפק בשכר נמוך - ובלבד שיזכו להשתתף בעיצוב פניה של המדינה - מוותרים על התענוג כשהם מגלים שבקושי יש להם יכולת לעצב את שולחן העבודה שלהם.



עם כל הביקורת הציבורית שנהוג להפנות כלפי משרד האוצר, הוא לפחות השכיל ליצור בתוכו גאוות יחידה, וגם הצליח לבצר לעצמו הרבה מאוד סמכויות ביצוע. לכן, לאוצר אין בעיה לגייס לשורותיו צעירים מוכשרים ומבטיחים. אבל ההצלחה של האוצר באה על חשבון חוסר ההצלחה של שאר משרדי הממשלה - כן, גם משרדים חשובים מאוד כמו משרד הביטחון - למשוך אל שורותיהם אנשים טובים.



חייבים להודות במציאות המרה: אין ממשלה מתפקדת בישראל. משל "השמן והרזה" של בנימין נתניהו התממש בצורה מבעיתה - אף אחד לא רוצה לעבוד בגוף שהתדמית שלו היא של חולה ושמן. אם אתם זקוקים להמחשה לכך, ראו את המפולת המחרידה שעברה על רשות המסים. מה שהיה פעם אחד הגופים החזקים ומטילי המורא בישראל נהפך לגוף שאינו מתפקד, שאינו בודק דבר ואינו אוכף דבר, שלא מסוגל לקבל החלטות - ושאף אחד לא רוצה לעמוד בראשו. שנה וחצי חיפשה המדינה מועמד לתפקיד ראש רשות המסים, וכשלה בכך. איפה זה, ואיפה המעמד המיתולוגי של "נציב מס הכנסה" שהיה בתקופות של יאיר רבינוביץ' או משה גביש.



אם אתם מודאגים מהישגי המורות של הילדים שלכם, כדאי שתתחילו לדאוג להישגי הפקידים שמנהלים עבורכם את המדינה. כדאי שתתחילו לבדוק את סדרי העדיפויות של הפוליטיקאים שלכם, שמעדיפים להתפאר ברשתות ביטחון או בהצעות לתקוף את איראן, אבל אינם מטפלים בבעיות היסודיות של ישראל.



אז הנה ההזדמנות שלכם: העולם עומד על סיפו של משבר. פול קרוגמן, זוכה פרס נובל בכלכלה, התנבא השבוע כי זה עומד להיות מיתון כלל עולמי של עשר שנים - כמו המיתון של השפל הגדול בשנות ה-30. ההיסטוריה לימדה אותנו שמי שצלחו את השפל הגדול טוב יותר היו מדינות שהשכילו להתנהל במהלכו באחריות - הן הקפידו שלא להשתולל עם ההוצאה הציבורית שלהן ומיקדו את הגידול בהוצאה כדי לטפל בבעיות מבניות, כדי שיוכלו לצאת מהשפל מחוזקות. משבר הוא הזדמנות מצוינת לשינוי, והמשבר הנוכחי הוא גדול מאוד ומאפשר לערוך בשינויים עמוקים ויסודיים מאוד.



אז עזבו אתכם משטויות. די לרשת ביטחון, קרנות השקעה בשוק ההון או אפילו המשך השקעה בכבישים. הגיע הזמן שישראל תתחיל לטפל ברצינות בבעיות העמוקות שלה: הכישלון הנמשך במערכת החינוך, הבעיות המבניות בהשכלה הגבוהה, הפיגור של הפריפריה ובראש ובראשונה - המשבר העמוק בממשלה. בלי ממשלה מתפקדת, בלי להפוך את השירות הציבורי ל"סיירת מטכ"ל" של המדינה, בלי שטובי בנינו ישאפו להיות פקידי ממשלה משפיעים (במקום לשאוף להיות מהנדסי אלקטרוניקה), אין לישראל תוחלת. בכך צריך למקד את עיקר המאמצים של ההיחלצות מהמשבר הנוכחי.