תוכנית אובמה: "שיפוץ" ולא שינוי

ניו יורק טיימס

>> שנות ה-80 וה-90 היו תקופה של פזרנות בארה"ב. 43 מיליון איש עברו דירה מדי שנה, לרוב מהפרברים הסמוכים לערים אל הפרברים המרוחקים יותר. כך למשל, אוכלוסיית אזור פיטסבורג צנחה ב-8% בתקופה זו, ואילו שטח היישובים הסובבים אותה התרחב ב-43%.



אם הייתם שואלים אנשים באותן שנים מה חשוב שיהיה בשכונות החדשות שלהם, הם היו עונים: מסלול גולף. ואולם התרבות השתנתה. אם תשאלו את אותה שאלה כיום, סביר יותר שהם ירצו בתי קפה, מסלולי טיול רגליים ומרכזים קהילתיים.



נראה שאנשים החטיאו את המטרה. הם עברו לפרברים המרוחקים מכיוון שרצו מרחבים וסדר, אך כאשר הגיעו לשם גילו שחסרה להם קהילה וקשרים חברתיים. לכן, בשנים האחרונות צמחה אופנה חדשה - ברחבי הפרברים צצים מקומות מפגש של התושבים: מסעדות ומתחמי בילוי, קניונים ומרכזי קניות שונים, אולמות תיאטרון, קונצרטים וקולנוע ושוקי חוואים. בנוסף, אזורים עירוניים, כמו שרלוט ודאלאס, זוכים לתחייה מחודשת כאשר אנשים חוזרים אליהם בחיפוש אחר מגע אנושי. ג'ואל קוטקין, מחבר הספר The New Geography, מכנה את תופעת ההצטופפות החדשה בשם "ניאו לוקליזם".



ברק אובמה הבטיח שיחל בפרויקט תשתיות שייגמד את תוכנית הכבישים המהירים של הנשיא אייזנהאואר בשנות ה-50 של המאה הקודמת. אם אכן נחזה בהשקעה בתשתיות בהיקף שקורה פעם בחצי מאה, זה יהיה נהדר אם התוכנית תקדם ביתר שאת את תהליכי הניאו לוקליזם. יהיה נהדר אם ההוצאה של אובמה לא תושקע בעבודות בנייה בלבד, אלא תעודד את ההצטופפות ותשאיר מורשת שניתן יהיה לראות ולהעריך גם בעוד חמישים שנה.



כדי לנצל את הרצון הגובר בקהילתיות, על התוכנית של אובמה לכלול שני מרכיבים. ראשית, עליה ליצור דפוסי תחבורה חדשים. תכנון התחבורה הישן התבסס על מערכת כבישים מהירים הנפגשים בלב מרכז עירוני. לעומתו, רשתות התחבורה המודרניות מתבססות על צמתים עירוניים רבים ומסלולי נסיעה מורכבים שמשלבים כבישים ומסילות רכבת.



שנית, תוכנית התמריצים של אובמה עשויה לסייע לרשויות מקומיות ליצור מרכזים קהילתיים בפרברים. קהילות רבות מנסות ליצור מוקדים כאלה. התוכנית יכולה לבנות בתי ספר ייחודיים, פעוטונים, מרכזי שירות וכדומה. פעולות כאלה יתאימו לרוח מסע הבחירות של אובמה, שעסק בדרכים חדשות שיאפשרו לקרב את האמריקאים זה לזה. הוא גם עשוי לסייע לשמור על ההון החברתי שנמצא בסיכון לנוכח המשבר הכלכלי.



למרבה הצער, עד כה לא נראה שתוכנית התשתיות של אובמה טומנת בחובה חזון חברתי רחב יותר. למעשה, היא מאיימת לבלום את החידושים ולקבע את העבר.



הבעיה היא שתפקידה הראשון של תוכנית תמריצים הוא להשתמש בכסף במהירות. כלומר, להימנע מכל צעד שעלול להצריך תכנון ויצירתיות. בנוסף, התוכנית מחייבת להימנע ממה שעלול להצריך יישום זהיר או גישה חדשנית. הדרך המהירה ביותר היא לזרוק מזומנים על מוסדות קיימים.



ואכן התוכנית של אובמה מרשימה בעיקר בהיעדר יצירתיות מוחלט. אובמה מעוניין להוסיף מחשבים בכיתות - רעיון ישן שיתרונותיו החינוכיים מוטלים בספק. הוא גם מציע סדרת רעיונות טובים שאינם לגמרי מהפכניים: שיפוץ רשת החשמל, תיקון כבישים וגשרים ישנים, שיפוץ בתי ספר וחידוש המבנים הקיימים של משרדי הממשל כדי לייעל את צריכת האנרגיה שלהם.



כספי התמריצים יופנו, כפי שצפוי לקרות, לשיפוץ חברות ישנות. הסיוע למגזר הרכב עשוי לכלות 125 מיליארד דולר. לאחר מכן, הכספים עשויים למצוא דרכם לשיפוץ מגזר התעופה וכן הלאה.



כל הממון הזה יושקע לפני בצורת הוצאות, שצפויה להגיע בעקבות חגיגת ההוצאות. מכיוון שהממשל עומד להוציא טריליון דולר על תשתיות קיימות וגוועות, יהיה פחות כסף, או שלא יהיה כלל כסף להשקיע ב-2010-2011 במערכות תחבורה חדשניות, תוכניות חברתיות חדשניות או בכל דבר אחר.



לפני שהמיתון פגע בארה"ב, היא ניהנתה מתקופה של התחדשות בערים ובפרברים, והיתה על סף מהפכה בתחום התחבורה. כיום נראה שתוכנית התשתיות של אובמה עלולה להקפיא את השינוי - ולא להתניע אותו.



התמונה הגדולה היא זו: לשינוי חברתי יש קצב טבעי. עונת השגשוג מפנה את מקומה לעונת המחסור הכלכלי, ומצוקת המיתון מייצרת מקום לצמיחה חדשה. חבילת תמריצים אולי הכרחית, אך אם לא תתוכנן בזהירות, ההשפעה העיקרית שלה תהיה שימור יובש הסתיו.