מאוד חשוב להסתדר!

לפני יומיים הסתובבתי לי בקניונצ'יק בעיר השדה הסמוכה, בחיפוש אחר חנותו של הסנדלר הצדיק שתיקן לפני כשנה את תיקי האהוב. בהגיעי לחנות הופתעתי לגלות שהסנדלר נעלם ובמקומו התמקם במקום עוד בוטיק מעצבות. נו, אם כבר הגעתי עד הלום לא אעיף מבט? אעיף גם אעיף.



בין הקולבים והמדפים נכונה לי הפתעה נוספת: המוכרת בחנות היא זאת שבשלוש השנים האחרונות הייתי רגילה לפגוש בבוטיק ממול. המוכרת - נקרא לה חנה - היא תימנייה נאה מאוד בגיל העמידה, עסיסית ובשלה, שעטרת שיער אדום-חציל מעטרת את ראשה.

היי, מה את עושה כאן? את כבר לא בחנות ההיא?" חקרתי אותה. "לא, כבר כמה חודשים שלא. עזבתי אותה". הסתובבתי בין המדפים והקולבים, הצצתי בסמרטוט זה ומדדתי אחר, ותוך כדי כך סיפרה לי חנה את קורותיה בשנה האחרונה.



"היה לנו סכסוך ועזבתי. תתארי לעצמך, הוא לא העביר לי משכורות. אמרתי לו - 'אני אם בודדת, אני חיה מהמשכורת הזאת, אני צריכה לדעת שאני מקבלת אותה כל חודש'. אבל זה לא עזר. בסוף עזבתי. תנסי את החולצת מעטפת הזאת, תראי כמה היא מחמיאה. אל תשאלי מה הוא עשה לי עד שקיבלתי את המשכורת האחרונה ואת הפיצויים שהגיעו לי. מה רציתי בסך הכל? פיצויי פיטורים כמו שקובע החוק, חודש לשנה. למכנס הזה יש גזרה שחבל לך על הזמן. אתמול קיבלתי אותו. תנסי. אבל הוא לא רצה לתת לי, אמר שעזבתי מרצוני ושהוא מוכן להמשיך להעסיק אותי.



"בסוף את יודעת איך קיבלתי את הכסף? לקחתי אותו לבית משפט, עם עורך דין של ההסתדרות. ההוא תבע מבעל החנות כזה סכום שאני כמעט התעלפתי. בחיים לא חשבתי לבקש כזה סכום. מה התברר שהוא עשה לי? תארי לעצמך, את הביטוח מנהלים הוא ניכה מהשכר שלי אבל לא העביר לחברת הביטוח. ואני כל הזמן לא ידעתי! עד שקיבלתי מהם מכתב שהביטוח שלי מבוטל. נו, איך המכנס? מחזיק יפה, נכון. לא, את לא צריכה יותר גדול. זה יושב עליך פיקס. הבנת איזה חצוף? גם לקח לי את הכסף, גם לא העביר וגם לא הפריש את חלק המעביד.



"בכל אופן, העורך דין של ההסתדרות אמר שזאת עילה להתפטרות ושאני זכאית לפיצויים. את יודעת, כשהולכים לבית דין לעבודה עם עורך דין של ההסתדרות תמיד זוכים. אז קיבלתי את הכסף. יש אותו גם בחום וגם באפור. אבל שחור הכי מחטב, נכון?



אחר כך סיפרתי לחברות שלי, בסניפים האחרים. מתברר שגם להן הוא לא שילם ביטוח. הוא גם לא שילם להן שעות נוספות כמו שצריך, לא שמר על זכויות. עכשיו גם הן תובעות אותו. תנסי את המעטפת הזאת עם המכנס, תראי איזה יופי".



"את חברת הסתדרות?" תמהתי. "קודם לא הייתי, אבל עכשיו כן. עכשיו אני מבינה כמה הם יכולים לעזור. אז אני משלמת - כמה זה כבר? 30 שקל בחודש? זה כסף שאני בכלל לא מרגישה אותו. וזה ביטחון בשבילי. את החנות הזאת אני הקמתי עבור בעלים חדש, ששמע שעזבתי וביקש ממני להקים בשבילו חנות. הבאתי אתי את הספקים, הבאתי את הלקוחות. עכשיו ההוא מפסיד כסף ואוכל את הלב. עכשיו אני יודעת שחשוב להיות בהסתדרות. זה הביטוח שלנו, העובדים, מול המעסיקים. נו, מה? לא רוצה את המכנס? חבל, הוא מה זה מתאים לך. שלושה כאלה מכרתי אתמול".



סיימתי את ההיכרות עם החנות החדשה, איחלתי לחנה המון הצלחה ועזבתי את המקום וצלילי האינטרנציונל הומים בלבי המתרונן. כן, נכון. למלה "הסתדרות" יש צליל קצת נלעג, חנוני, שמעלה על הדעת מכנסי גברדין וקרחת וריח של משרדים עבשים ותה ישן. ובכל זאת, דווקא בתקופות קשות, כמו זאת הפוקדת עכשיו את העולם, חשוב כל כך שהעובדים יתארגנו. כי רק באחדותנו נוכל לדאוג לכך שלא רק אנחנו, העובדים הפשוטים, נשלם את מחיר המשבר הגלובלי. כך קרה שנכנסתי לקניון בורגנית נטולת מודעות מעמדית ויצאתי ממנו ללא מכנס שחור, אבל פרולטרית גאה.



http://cafe.themarker.com/view.php?t=755766