אלף-בית של המשבר

א. אמריקה. הכל החל שם. הסאבפריים, בועת הנדל"ן, המינוף, הנגזרות הפיננסיות, המוצרים המתוחכמים, הקריסה של בנקי ההשקעות, הזרמת טריליוני דולרים למערכות הבנקאות. אמריקה אשמה במשבר הזה, אבל זו כבר היסטוריה. עכשיו יש לנו את הצרות שלנו.

ב. בנקים. הבנקאים שלנו מרוצים. כלומר הם קצת בחרדה, אבל הם מרוצים. אחרי חמש שנים שבהן הם חשו נרדפים, עשרות הצעות חוק הוגשו נגדם וכל אזרח עשה היכרות עם עמלת השורה, הם סוף-סוף במקום טוב. להבדיל מהבנקים הגדולים בעולם, הבנקים שלנו חשים יציבים. היתה להם עדנה. והם לא רוצים שיעזרו להם. הם רוצים שייעזרו בהם.



ג. גושן זוהר. יו"ר רשות ניירות ערך. הכי נדיב, הכי ליברל, הכי לארג' ברצונו לסייע לטייקונים, לבנקים ולשוק ההון. בתחילת המשבר שהה גושן בארה"ב, שם העביר קורס באוניברסיטה. כשחזר לישראל בבהילות, הוא בא מצויד ברוח אמריקאית נחושה לפתור את המשבר, יעלה כמה שיעלה.



ד. דירוג. אנשי חברות הדירוג מצטיירים כנבלים המושלמים של המשבר הזה. כמוהם כעובד בסופרמרקט שמצמיד תג מחיר למוצרים באמצעות אקדח מחירים. בשנים האחרונות הם הסתובבו עם אקדח מחירים, והעניקו באדיבותם שווי נדיב כמעט לכל פרויקט, לכל יזם ולכל מיזם על פני הגלובוס. עכשיו האקדח מת לבכות.



ה. הסדרי חוב. זה מה שמציעים לנו ויציעו לנו בחודשים הקרובים. מושג קצת מכובס למשוואה שאומרת: נכון, גייסתי מכם 100 מיליון שקל לשנתיים, אבל מה שאני יכול לשלם זה 20 מיליון שקל בפרישה לחמש שנים. אה, ויש לי איזה מגרש קטן בקריית מלאכי. אתן לכם אותו כבטוחה.



ו. ועדת בכר. הוויכוח אם ועדת בכר אשמה/לא אשמה במשבר, חיזקה/החלישה את הבנקים יימשך עוד שנים רבות. מה שברור הוא שאם הבנקים שלנו עומדים איתן ולא ממצמצים אל מול הסערה, זה הרבה מפני שבקופתם מונח כל תזרים ההכנסות העתידי מקופות הגמל וקרנות הנאמנות לעשור הקרוב, וכל בעיית האג"ח הקונצרני היא אצל חברות הביטוח והגופים המוסדיים.



ז. זרע הפורענות. המשבר אמנם הגיע מאמריקה, אבל אצלנו, זרע הפורענות הוא ברגולציה כושלת על הגופים המוסדיים. הבנקים אצלנו יציבים כי הם מפוקחים היטב וגם כי הממשלות בארה"ב ואירופה הצילו את כל מערכת הבנקאות העולמית. אבל הגופים המוסדיים שלנו השתוללו, קנו סחורה מכל הבא ליד, ולא היה מי שיעצור אותם או יוודא שהם יודעים מה הם עושים.



ח. חזירות קפיטליסטית. החזירות מוציאה שם רע לקפיטליזם. הקפיטליזם היא שיטה טובה אם כי לא אופטימלית שיודעת לייצר רווחה כלכלית, ואילו החזירות מתייחסת בעיקר לתופעות הפסולות של תאוות הבצע שלא יודעת שובע. הגבול ביניהן יכול להיות דק, אבל אסור לתת לכמה חזירים לחסל את הרעיון שבזכותו רמת החיים העולמית רק עולה (בנטרול החודשים האחרונים).



ט. טייקונים. פעם פחדנו שבנק גדול יתמוטט אבל כיום הפחד מכוון לטייקונים. יש כל מיני דרכים להגדיר טייקונים (מטוס פרטי, בית בלונדון, שלל עסקים מהודו ועד לאס וגאס), אבל נראה שהדרך הכי טובה היא במספרים: מי שהחובות שלו גדולים יותר מההון העצמי של בנק הפועלים או בנק לאומי הוא טייקון.



י. ידין ענתבי. הוא האיש שאמור להיות הכי לחוץ בישראל. כל הכסף של הגופים הפנסיוניים שמנהלים את כספנו, קרנות פנסיה, קופות גמל וביטוחי מנהלים, נמצא באחריותו. מבקר המדינה מעוניין לבדוק את פעילותו ואת תרומתו למשבר הנוכחי. אבל אם הוא אכן מתיימר לעשות זאת, מוטב שיילך 20 שנה אחורה ליום שבו החלה הרפורמה בשוק ההון ששלחה את קופות הגמל לבורסה. ענתבי היה אז תלמיד תיכון.



כ. כשל שוק. זה המושג הכי מדובר והכי עכשווי בשיח הכלכלי. כשל שוק, לפי הטייקון המצוי, שליחיו ונציגיו, הוא כשהמניות שלו צוללות בעשרות אחוזים. כשהן עולות זה הכישרון, התחכום, החוש העסקי והחזון. כשהוא מצליח - זה הוא. כשהוא נכשל - זה השוק.



ל. לווים גדולים. נטילת הלוואות וגיוס הון בבורסה הם נשמת אפו של שוק יזמי שרוצה לצמוח ולהתפתח. הבעיה עם מינוף היא ההתמכרות אליו. כשהכסף זול וזמין, הכל נראה פשוט. כל פרויקט בבוקרשט נראה מבטיח וחסר סיכון. אבל כשמגיע משבר, מינוף הוא עניבת חנק קטלנית שמעמידה את איש העסקים במבחן הכי אמיתי לשמו הטוב ולמחיר שהוא מוכן לשלם כדי להגן על מי שהעניק לו את כספי הפנסיה שלו ביד נדיבה.



מ. משפחות. אם התחזיות הקודרות שאנחנו שומעים לגבי עומקו של המשבר במהלך 2009 יתממשו, נראה שניאלץ להיפרד מהמושג "20 המשפחות הגדולות". במצב רגיל היחלשות של איש עסקים אחד היא הזדמנות לאיש עסקים אחר שיכול להשתלט על נכסיו. אבל כששוק ההון מיובש, כשהבנקים לא נותנים כסף, וכשמחיר הנכסים צולל במהירות מסחררת מתחת לשווי החוב של החברה לבנקים, מי שנהפך לבעלים של הנכס הם הבנקים.



נ. נפט. במהלך המחצית הראשונה של 2008 נדמה היה שמחיר הנפט הוא הבעיה של המשק העולמי. ובאמת, כשמחיר החבית הגיע ל-147 דולר והתרבו ההערכות שהוא יגיע גם ל-200 דולר, נראה היה שזה ישבש את כללי המשחק בכלכלה העולמית. החששות ממיתון עולמי כבד דירדרו את מחיר הנפט ל-40 דולר לחבית וזו בשורה טובה כי הכסף שהיה אמור לזרום למדינות הנפט ילך למקומות אחרים, פרודוקטיוויים יותר. מתי נדע שיצאנו מהמשבר? כשמחיר הנפט יאמיר שוב.



ס. ספקולציות. משברים מייצרים הזדמנויות, אבל הם גם גוררים אנשים לפעילות ספקולטיווית. תשאלו את מי שעשה כמה שקלים טובים בחודשים האחרונים ברכישת אופציות פוט ובהימור על המשך הנפילה של השוק. תשאלו את נוחי דנקנר שנכנס ויצא ושוב נכנס להשקעה במניות קרדי סוויס.



ע. ערבויות לבנקים. האוצר ובנק ישראל מוטרדים ממחנק האשראי ומנסים לשכנע את הבנקים לקחת יותר סיכונים ולתת הלוואות למגזר העסקי. האוצר מציע לבנקים ערבויות בסך 6 מיליארד שקל שיאפשרו להם לגייס הון זול ולתת אשראי. הרעיון לוקה בחסר בשני היבטים. הראשון: חשש לשיבוש שיקול הדעת של הבנקים בבואם לתת אשראי. השני: הפיכת הבנקים לגורם מתחרה בסקטור העסקי על גיוס הון. במלים אחרות, אם יש לי הון ואני יכול להלוות אותו, למי יותר בטוח להלוות? לחברה עסקית או לבנקים שנהנים מערבות ממשלתית?



פ. פישר סטנלי. במובנים רבים נגיד בנק ישראל סטנלי פישר הוא המנהל הרשמי של המשבר. הוא מגבש קווי מדיניות כלליים, ואנשי האוצר, רשות ניירות ערך והמפקח על הבנקים מיישמים אותם. הוא מסמן את הכיוון והדרך באמצעות הורדות הריבית. המוניטין הבינלאומיים שלו עשו שירות טוב לכלכלה הישראלית, אבל הוא נקלע באחרונה למעמד דומה לזה של הרנטגן. שום מהלך של האוצר לא יוצא לפועל בלי שהוא ייתן את ברכתו. עליו מונחת האחריות לסנן את שפע ההצעות להתערבות ממשלתית.



צ. צמיחה. חמש שנות צמיחה מהירה בישראל ובכלכלה העולמית הסתיימו. מוסכם על רבים ש-2009 לא תהיה שנת צמיחה אלא מיתון. המפתח לחידוש הצמיחה העולמית הוא בשוק האמריקאי. כניסתו של נשיא חדש שיבוא עם רעיונות ומדיניות חדשים יכולה לסמן את היציאה מהמיתון, אבל ברק אובמה כבר הבטיח שיהיה עוד רע לפני שיהיה טוב.



ק. קיפאון אשראי. הבנקים מקפיאים את מתן האשראי לעסקים. אמנם קשה לבוא אליהם בטענות כי הם צריכים לדאוג ליציבותם, אבל הם עושים בדיוק את ההפך מבנק ישראל שמוריד את הריבית כדי לרסן את עומקו של המיתון המתקרב. נרצה או לא נרצה, הבנקים הם אלה שיקבעו בשנה הקרובה מי מהעסקים ישרוד ומי לא.



ר. רשת ביטחון. מונח פלאי שאמור לפתור את כל הבעיות. שימו רשת, וכל ההפסדים יימחקו. תנו רשת, ולא נדע עוד הפסדים. המשבר הפיננסי והפסדי ההשקעות לימדו את כל מי שהדחיק זאת עד עכשיו, שהחיסכון הפנסיוני שלנו מושקע בבורסה. רשת הביטחון האמיתית היא לדאוג שהחשיפה של חוסכים מבוגרים להפסדים (ורווחים) בבורסה תקטן ככל שהם מתקרבים לגיל הפרישה. למזלנו, בסופו של דבר נרקחה רשת שלא תעלה לנו, כנראה, דבר.



ש. שנה אבודה. השנה הקרובה תהיה שנה של קיצוצים, הישרדות, התנקות והכרעות גורליות לגבי עסקים רבים. במובנים רבים תהיה זו שנה אבודה, כי בשנה הקרובה לא נצמח ולא נעלה את רמת החיים. אבל זו יכולה להיות שנה שבה יתקבלו החלטות לשנים רבות בתחום הרגולוציה, מידת המעורבות הממשלתית ועיצוב מדיניות פנסיונית חדשה שבה כללי המשחק וגבולות הגזרה של הסיכונים יחסכו לנו את הזעקה לממשלה להתערב במשברים הבאים.



ת. תשובה יצחק. האיש הכי אופטימי בסביבה. בין אם זו הצגה ובין אם הוא באמת מאמין שהמשבר יסתיים ב-2009, התחזיות האופטימיות של תשובה הן משב רוח מרענן בים התחזיות הקודרות לשנה הבאה. יש שתי אפשרויות. הראשונה היא שתשובה צודק ואכן נראה תחילת התאוששות בשנה הבאה, והשנייה היא שתשובה טועה והמשבר יעמיק עוד יותר. אם המשבר יעמיק, הרי שמצאנו עוד הגדרה לטייקון: מישהו שחייב הרבה כסף ולכן חייב להאמין שיהיה טוב.