מי יגן על בעלי ההון האמיתיים

הם רוצים שנחשוב שהחלב כבר נשפך.

הם רוצים שנעסוק רק בשאלות דוגמת כיצד ממריצים את הכלכלה, "מייצרים מקומות עבודה", מזרימים נזילות לשוק, פותחים את ברזי האשראי.



הם אומרים לנו שזה לא הזמן להסתכל אחורה, שזה לא הרגע לחפש אשמים, שעכשיו צריך להביט קדימה, לפעול, במהירות.



הם אומרים לנו שכאשר הבית עולה באש לא צריך לשאול שאלות - צריך רק לשפוך כסף ממשלתי כמו מים; האחד מציע זרנוק לשוק האג"ח, השני עירוי לבנקים, השלישי זריקת מענקים והרביעי ממטרה לתשתיות.



כן, הם רוצים שאתם, המשקיעים הישראלים, הפנסיונרים הישראלים, תבלעו בשקט את ההפסדים שלכם, תגידו לעצמכם שזה המחיר, שאלה כללי השוק החופשי ושכולם צריכים לשאת ב"נטל" של המשבר הזה.



כן, הם מניחים שכולם מטומטמים, שאנחנו לא מבינים שהחלב עוד לא נשפך כולו ושהקרב הגדול רק מתחיל.



הקרב הגדול הוא על השאלה כיצד יחולק עכשיו נטל ההפסדים - בין המעטים שהפסידו הרבה אבל יש להם המון, לבין הרבים שהפסידו מעט אבל זה המעט שיש להם. הקרב הגדול הוא בעיקר כיצד יחולקו הרווחים כאשר תגיע ההתאוששות.



לחלק מהם כבר יש תוכנית מסודרת: הם סידרו אתכם בגאות והם מתכוונים לדפוק אתכם כפליים בשפל. מאחר שמדובר כאן בעיתון כלכלי, אנחנו משתמשים בביטויים סידרו ודפקו - אף שיש ביטויים בשפה המדוברת שהרבה יותר מתאימים כאן.



בחסות הגאות בשווקים הפיננסיים הם הצליחו למכור את מצג השווא כאילו הם משחקים עם הכסף שלהם; כאשר הגיע השפל התברר לפתע מה שאמור היה להיות מובן מאליו: זה הכסף שלכם.



ולטובת מי שעדיין לא הבין ולא הפנים: חלקם של אלה הידועים בכינוי "טייקונים" בנכסים שבמאזני החברות והקונצרנים הוא נמוך - לפעמים 20%, לפעמים 10% ולעתים קרובות רק 5% ופחות.



הרוב המכריע של מאות מיליארדי השקלים שיושבים במאזניהם של הבנקים והקונצרנים הגדולים במשק שייך לציבור: למפקידים, למשקיעים, לפנסיונרים. רק חלק זעיר ממאות המיליארדים האלה שייכים לאלה הידועים כעשירי המשק הישראלי.



שרי אריסון, נוחי דנקנר או לב לבייב הם לא בעלי ההון: ההון העצמי שהם צברו בעסקיהם היה רחוק מלרצות את תיאבונם לעסקים, להשפעה או לרווחים. הם רצו הרבה יותר. זה לגיטימי - כך עובד השוק החופשי.



הם השתלטו על חברות, הם קנו בנקים, הם הנפיקו, הם לוו; הם קיבלו תחת ידיהם עשרות ומאות מיליארדי שקלים של כסף ציבורי - כסף של משקיעים.



הם אינם בעלי ההון. הם הבעלים של חלק קטן מההון. הם המנהלים והנאמנים של ההון. ההון שייך לציבור. הציבור הרחב הוא בעל ההון האמיתי.



וכנאמנים לכספי הציבור, כמנהלים של נכסי הציבור - הם חייבים לנו דין וחשבון מפורט על נכסינו; על דמי הניהול שהם גובים מאתנו; על השיקולים שהם מפעילים בקבלת ההחלטות שלהם, ובקיצור - על הדרך שבה הם שומרים על רכושנו.



מי שאמורים לפקח עליהם, לוודא שזכויותיהם של בעלי ההון האמיתיים, כלומר שלנו, נשמרות, הם מנהלי הבנקים, קרנות הנאמנות, קופות הגמל וקופות הפנסיה.



הבעיה היא שאלה האחרונים נוטים להתבלבל ולשכוח את מי הם מייצגים. זה הזמן שלנו להזכיר להם את זה שוב ושוב בכל דרך אפשרית.



אבל מי שמצפה שכוחות השוק ידאגו שהמשקיעים המוסדיים ידאגו שמנהלי החברות ידאגו לכסף שלנו - כנראה לא קרא עיתונים בשנה האחרונה.



מוקדם עדיין לקבוע מהם הלקחים העיקריים מהמשבר הפיננסי והמיתון הגלובלי שבו אנחנו מצויים - אבל דבר אחד כבר צועק ודוקר את העין: אם מניחים לשוק החופשי לנהל את עצמו - התוצאות יכולות להיות הרסניות.



הממשל האמריקאי הרס בשמונה השנים האחרונות בשיטתיות את הרגולציה על השווקים הפיננסים ועל הסקטור העסקי. ג'ורג' בוש האמין בכמה שפחות רגולציה - ויצר את התנאים להשתוללות הגדולה ביותר בהיסטוריה.



גם בישראל היו רבים שדגלו בשיטת בוש: באמצעות כלי התקשורת שנשלטים על ידיהם בעקיפין או במישרין הם ביזו ותקפו את הרגולטורים ודאגו לקרוא להם "ביורוקרטים" כדי לאחז את עיני הבריות.



בשנים האחרונות קראנו כאן ב-TheMarker שוב ושוב להנהיג בישראל "רגולציה אלימה" על שוק ההון והסקטור העסקי: רגולציה אלימה של רשות ניירות ערך, של רשות ההגבלים ושל הפיקוח על שוק ההון.



אבל גם הרגולטורים מיהרו ברובם לאמץ את הגישה המתרפסת והפייסנית. במקרה הטוב, רגולציה מתגוננת זאת היא תולדה של הגאות המתמשכת בשווקים ובמקרה הרע היא פרי הביאושים של הקירבה היתרה שלהם לאילי ההון.



כמה מהם הפכו את הרגולציה הרופסת לאידאולוגיה שלמה: "רגולציה וולונטרית" הם קראו לזה. בחודשיים האחרונים מתרוצצים הרגולטורים כאחוזי אמוק ומנסים לתפור רשתות ביטחון, תוכניות הצלה ו"עסקות" שונות כדי להציל את המשק.



אלה כולם פתרונות קצרי טווח, חוסמי עורקים הנחוצים כדי לעצור את הדימום - אבל אלה אינם הפתרונות למשק הישראלי.



ולכן המשבר הפיננסי הוא הזדמנות חד פעמית לכל הרגולטורים בישראל להכריז על מדיניות של רגולציה אלימה על השוק החופשי הישראלי. אפילו אלן גרינספאן, נגיד הבנק המרכזי האמריקאי, שבמשך 50 שנה האמין בקנאות ביכולתו של השוק להסדיר את עצמו - מבין ששגה.



במקום להכריז חדשות לבקרים על דרכים שונות ומשונות לרתום את כספי משלם המסים לפתרון הבעיות הפיננסיות או הריאליות - הם צריכים לתת מענה לשאלות כיצד מונעים מהשוק החופשי להתנפח ולהתעוות.



התעוררו רבותי הרגולטורים: הרגולציה הרופסת והוולונטרית נכשלה. תפקידכם הוא להגן על בעלי ההון האמיתיים, תפקידכם לתת לנו כלים להגן על רכושנו, תפקידכם לכפות התנהגות הולמת על הנאמנים לרכושנו - אלה שהכינויים "אנשי עסקים", "טייקונים" ו"יזמים" השכיחו מכולם את הרכוש של מי הם מנהלים.



עכשיו, כאשר ברור כמעט לכולם שהכסף הוא שלכם, נשאלת השאלה מהן הזכויות שיש לכם כבעלי ההון האמיתיים - אלה שהכסף שלהם.