תהליך הקבלה ללימודי מב"א בארצות הברית דומה לריצת מרתון. כמו במרתון, ההחלטה לפנות למסלול של מב"א בחו"ל אינה פשוטה, ולרוב דורשת מחשבה, התחבטות והתבוננות פנימית במניעים שלכם. כדי לעבור את המסלול המרתוני של המב"א צריך לחשוב היטב מדוע אתם רוצים לעשות את זה. בשביל האתגר לשמו? בשביל לשדרג את מעמדכם בארגון? או אולי בגלל חוסר שביעות רצון בחייכם?
האם השנאה לבוס גורמת לכם לרצות לברוח ממקום העבודה שלכם? אולי העובדים שלכם מתישים אתכם? אם תענו בכנות על השאלות הללו, ייתכן שתבינו כי קיים פתרון פשוט יותר, כמו החלפת עבודה או צוות. תסכול בעבודה (גם אם ארוך טווח), בעיות זמניות בגלל פרויקט תקוע או בלגאן בבית אינם סיבה טובה מספיק לזרוק הכל ולהשקיע עשרות אלפי דולרים בהרפתקה המרתונית הזאת.
אם החשיפה הבינלאומית והעבודה בחו"ל הן החלק הכי מעניין עבורכם, אולי כדאי לנסות לעשות רוטציה בחו"ל אם לארגון יש סניפים נוספים או חילופי סטודנטים דרך תוכנית ישראלית. סמסטר בחו"ל יכול לתת לכם הזדמנות לראות עולם ללמוד באנגלית, להכיר סטודנטים נוספים ולקבל קצת "הלם תרבות", אבל עם הרבה פחות סיכון.
לעומת זאת, אם אתם מרגישים שאתם רוצים לבנות תוכנית עסקית לסטארפ-אפ אבל לא יודעים איפה להתחיל, רוצים להתקדם בעבודה אבל לא מבינים כלום בפוליטיקה ארגונית - סימן שמב"א יכול לעזור לכם. אם אתם רואים את עצמכם עובדים בחברה שלכם ופשוט מתקדמים הלאה, יכול להיות שיותר כדאי לכם לשקול תוכנית בארץ שתאפשר לכם לשלב עבודה ולימודים (בלי להפסיד משכורות וידע של הארגון).
הזדמנות לשינוי אמיתי
היתרון של תוכניות המב"א הוא בעיצוב מנהיגים ונתינת כלים שיעזרו לכם לא רק בשנה הקרובה לחייכם אלא בעוד 5 או 10 שנים. אם החלטתם על שינוי קריירה, שמהווה למעשה תפנית של 180 מעלות בחייכם, זהו אתגר שמתאים למב"א. בקיצור זה אינו פתרון קסם, אלא כלי לשינוי אמיתי ושורשי בחיים.
אחד השיקולים המרכזיים בהגשה הוא תזמון - כלומר, בני כמה אתם ואיפה נמצאת הקריירה שלכם. ניסיון החיים שלך וההתקדמות בעבודה משפיעים לא רק על סיכויי הקבלה שלכם לתוכנית, אלא גם על כיצד המעסיקים העתידיים יסתכלו עליכם.
חבר טוב שלי, אמריקאי שקיבל מילגה מלאה לתואר ראשון באוניברסיטה מובילה ואנליסט כוכב בתוכנית פיננסית ידועה, הגיש 6 מועמדויות למב"א אחרי שנתיים של ניסיון עבודה. עבור חלק ניכר מהתוכניות הוא היה צעיר מדי. התוכניות, שמראיינות 100% מהמועמדים, מחפשות את הערך המוסף והתרומה הפוטנציאלית של המועמד לתוכנית. החבר שלי התקבל לתוכנית וחצי (רשימת המתנה). ועדות הקבלה היו מבולבלות אם אתה כל כך מוצלח, ואהבת את העבודה שלך והמעסיק שלך, למה אתה כאן כל כך מוקדם?
בסופו של דבר, הוא התקשה למצוא התמחות וגם תהליך החיפוש שלו לעבודה בסיום הלימודים לא היה פשוט. אם הוא היה ממתין שנה נוספת הוא ודאי היה זוכה לקידום בעבודה, דבר שהיה מוסיף רובד ניהולי לקורות החיים שלו ומציג אותו כמועמד בשל יותר.
להתכונן לפחות שנה מראש
באופן כללי, אני ממליצה לנסות לתכנן את התהליך הקבלה יותר משנה לפני ההגשות. זה יכול לאפשר לכם להוסיף פעילויות (בעבודה או מחוץ לה) שיוסיפו אלמנטים חסרים לקורות החיים שלכם שעשויים להיות קריטיים להצלחתכם בתהליך.
קיים גם מצב הפוך. חלק ניכר מהארגונים שמגייסים בוגרי מב"א מציעים דרגה ושכר קבועים, ללא טווח תמרון במשא ומתן. הצעות העבודה לבוגרי התוכניות הן גנריות, ולעתים כוללות מטלות לא זוהרות כלל וכלל. בכיתה שלי היה סטודנט בשנות השלושים המאוחרות, עם רקע טכנולוגי מרשים ועבר תעסוקתי בכיר. הוא רצה לעשות שינוי ולעבור לחברת ייעוץ או לחברה פיננסית, אך לאחר לימודיו, חברות רבות חששו שהוא לא יוכל להתאים את עצמו מבחינת חברתית, שכר וסיפוק לרמת הכניסה של בוגרי מב"א בארגון.
לעומתו, חברה שלמדה אתי התחילה את הקריירה שלה בתור מהנדסת בניין בקליפורניה. היא התקדמה מאוד בארגון והחלה לנהל צוותים ולקוחות. היא הבינה שהחלק שמושך אותה הוא האספקט ניהולי והפיתוח והעסקי ופחות התכנון של המבנים ועבודה מול קוד תכנון הבינוי בקליפורניה. תוכנית המב"א אפשרה לה ללמוד כלים שהיא לא נחשפה אליהם בעבר שיווק, אסרטגיה, ניהול, מימון ולקבל הצעות עבודה מחברות ייעוץ מובילות. מלבד היכולות האקדמיות, תוכניות המב"א פתחה לה את הדלת לחברות מגייסות שמוכנות לקחת סיכונים בבחירת העובדים.
חברות מוכנות לקחת סיכון מסוים על אנשים שמשנים קריירה, מתוך אמונה כי המועמדים הנ"ל מחויבים לשינוי ובעלי סיכוי טוב להצלחה אחרת הם לא היו עוזבים את העבודה הקודמת שלהם ומשקיעים סכומים נכבדים בתהליך. תהליך הסינון של המב"א עצמו מדמה חלקית את תהליך הסינון של המעסיקים ובודק כיצד המועמדים מתמודדים עם אי-ודאות, מידע חסר וצורך להרשים בראיונות.
ומה עם המשפחה?
שיקול נוסף הוא כמובן המצב המשפחתי, הצרכים והציפיות של בני/בנות הזוג. לאלו מביננו שלא זכו באזרחות אמריקאית/גרין קארד, המצב מסובך יחסית, מכיוון שרוב הסטודנטים מקבלים ויזה מסוג F1, שאינה מאפשרת לבני הזוג לעבוד. זה מסובך מבחינה פיננסית וגם מבחינה רגשית אתם תהיו עסוקים מעל הראש בלימודים ובחיפוש עבודה, יהיו לכם חברים חדשים ומסגרת - בזמן שבן/בת הזוג יחפשו מה לעשות עם עצמם. משום כך, בחלק מהתוכניות יש ארגוני סטודנטים לבני הזוג שמארגנים פעילויות משותפות.
המשפחה היא גם שיקול מרכזי בבחירת מיקום התוכנית - בערים גדולות יש יותר סיכוי שבני הזוג ימצאו חברים חדשים או דברים לעשות בזמנם החופשי (פעילות תרבותיות, התנדבות וכו'). מצד שני, יש הטוענים כי דווקא התוכניות במקומות הקטנים יותר יוצרות קהילה קרובה בין המשפחות, במיוחד אם לבני הזוג אין הזדמנויות תעסוקה/פעילות מגוונות באזור.
אם יש גם ילדים כבר צריך לחשוב איך תסתדרו מבחינת מגורים וסידור לקטנים (מטפלת, בתי ספר וכו'). מומלץ לעשות שיחת נפש עם בני הזוג לגבי מטרות המב"א באופן כללי ולהחליט מה הדברים שחשובים לכם ועל מה אפשר לוותר. אני גם ממליצה לדבר עם בוגרים וסטודנטים שחווים סיטואציה דומה לשלכם.
yredelman@gmail.com
