להחביא קוברה מתחת לחליפה

בגיליון אפריל של "Inked", מגזין העוסק בתרבות וקעקועים, הוקדשו עשרה עמודים להפקת אופנה שבה כיכבה סבינה קלי - דיילת המתגוררת בניו יורק. באחד התצלומים, על רקע זרועותיה המעוטרות בכוכבים, קווים ודובדבנים, הופיע ציטוט מדבריה: "המקום הכי רחוק שנסעתי אליו בשביל קעקוע הוא יפאן. שם עשיתי את פריחת הדובדבנים, אצל מקעקע המתמחה בדוגמה הזאת".



שוק הקעקועים אינו נבחן בדרך כלל מהזווית החומרית שלו. הפן האמנותי של המלאכה זוכה לתשומת לב רבה, וכך גם הצד האנתרופולוגי והסוציולוגי שלה: המסע של הקעקועים מתרבות השוליים של האסירים והמלחים אל זרועותיהם של אנשים מן היישוב. ואולם השאלות הכלכליות והמקצועיות נותרות בערפל. מה העלות של הפעלת מכון? איזו הכשרה נדרשת כדי לעבוד כמקעקע? וכמה מוכנים הלקוחות להשקיע בעניין?

לפי הערכות, 15% מהאמריקאים - כ-40 מיליון איש - עשו לפחות קעקוע אחד בחייהם. בקרב בני ה-25 ומטה מדובר באחד מכל שלושה, ובגילאים 26-40 קופץ שיעור המקועקעים ל-40%. מדובר, אם כך, בשוק נכבד שמגלגל מיליארדי דולרים בשנה. הפופולריות של הקעקועים מפרנסת שוק נוסף, המוקדש להסרתם: לפי מחקרים, כ-10% מהמקועקעים יבקשו מאוחר יותר למחוק את הציור מעורם. הליך זה יעלה להם אלפי דולרים נוספים (ראו מסגרת).



בישראל פועלים כ-65 מכוני קעקועים. רובם נמצאים, כצפוי, באזור המרכז. בתל אביב לבדה פועלים 16 מכונים, שיושבים ברובם במרכז העיר ובתחנה המרכזית החדשה, ומשרתים לקוחות מכל רחבי המדינה. בחיפה פועלים שבעה מכונים - אחד לכל 40 אלף תושבים, מבלי להחשיב את יתר תושבי הצפון - ובירושלים שלושה, כלומר מכון לכל 235 אלף ירושלמים.



בבאר שבע עובדים שני מכונים, אחד לכל 95 אלף תושבים, וכך גם באילת, שבה מתגוררים 47 אלף איש בלבד. עם זאת, רוב העבודה מגיעה מהתיירים הרבים שמתארחים בעיר מדי שנה. גם ראשון לציון מתגלה כמרכז מפתיע לחובבי הקעקועים, עם חמישה מכונים פעילים.



האם מורגשת תחרות בענף? לדברי דוד מורנו, הבעלים של סטודיו מורנו בתל אביב, "הלקוחות בדרך כלל נאמנים למקום אחד. הם בוחרים את המקעקע החביב עליהם ולא מתערבבים עם אחרים. יש לקוחות שעושים סקר מקדים ובודקים כמה מקומות כדי להחליט, אבל לא הייתי אומר שיש הרבה תחרות".



תרגילים על דמוי עור



מורנו עוסק בתחום כ-20 שנה. הוא התעניין בציור מאז שהיה ילד, אך לדבריו לא חשב לפתח קריירה כמקעקע. "בימים ההם הכל היה שונה ולא היתה מודעות רבה לקעקועים", הוא משחזר. "לא היו בישראל חנויות וסטודיות כמו שיש היום, והיתה סטיגמה חריפה נגד קעקועים. הקעקועים בוצעו בצורה לא מקצועית ובתנאים לא טובים".



וכיום?



"כיום זו תרבות. מישהו בא לעשות קעקוע והחברים מלווים אותו".



רק בגיל 30 גילה מורנו שהוא יכול לנצל את כישוריו כדי לעטר את גופם של בני אדם. "ראיתי קעקוע שעשה צייר והבנתי שזה הייעוד שלי", הוא אומר. "נסעתי ללמוד את יסודות המקצוע בניו יורק. קניתי שם את כל הציוד הנדרש ויצרתי מלאי, כי ידעתי שבישראל יהיה לי קשה יותר להשיג את החומרים. כשחזרתי פתחתי את הסטודיו".



הדרך להיות מקעקע אינה עוברת דרך בית ספר או קורס כלשהו. כמו בימים אחרים, ההכשרה המקצועית בענף נעשית אך ורק דרך חניכה. לדברי מורנו, נהוג לבקש מאמן כלשהו להתלמד אצלו - הסדר שכרוך בדרך כלל בתשלום. הליך הקבלה סלקטיווי: "מי שבא צריך להציג תיק עבודות ולהוכיח שיש לו יכולות", הוא אומר. "אני נותן לו כמה תרגילים, ואם הוא מוכשר מתחילים בהתלמדות. משך הלימוד תלוי בתלמיד וביכולת שלו, ובדרך כלל זו תקופה של שלושה חודשים עד חצי שנה".



ההתלמדות מורכבת מכמה שלבים. בתחילה התלמיד צמוד למדריך ושומע את הסבריו. אחר כך הוא לומד כיצד פועלת המכונה ומתנסה בתרגילים פשוטים. מאוחר יותר הוא מקעקע על חומרים המדמים עור, כמו סול (משטח פלסטיק מוקצף), ולבסוף הוא עושה קעקועים ראשונים על מתנדבים. במכון של מורנו, למשל, אפשר לקבל קעקוע מידי תלמיד בחינם - בדומה לנהוג בקרב ספרים ובעלי מקצוע אחרים - ולחסוך כך מאות שקלים.



לא משעמם אותך לחזור שוב ושוב על אותם קעקועים?



"יש דוגמאות שאני מסוגל לעשות בעיניים עצומות, אבל זה לא מעניין אותנו. אנחנו אוהבים לקוחות שעושים שיעורי בית, ותמיד אומרים להם לעשות חיפוש ולהביא תמונות שבחרו לבד. לא כדאי שאנשים ייפגשו ויגלו שיש להם קעקועים זהים".



לדברי מורנו, מהפכת האינטרנט סיפקה פתרון נוסף לבעיה. "מאז שנכנס האינטרנט אפשרויות הבחירה עצומות", הוא אומר. "פעם נתנו למי שבא כמה קטלוגים עם ציורים לבחור מהם, אבל כיום זה כבר לא מוגבל. אם לקוח מבקש, למשל, סוס, אנחנו נכנסים למאגרים הממוחשבים ומוצאים מיד מאות סוסים".



למקעקעים זה עולה יותר



הניסיונות להבין מהם המחירים המקובלים בענף נועדו לכישלון. "אי אפשר לומר מראש מה המחירים בשוק", מסביר מורנו. "המקעקע מעריך לפי פרמטרים רבים כמה זמן ייקח לו לבצע את העבודה. גם בשביל הקעקוע הכי קטן צריך לשבת ולשוחח עם הלקוח, ולפעמים אין התאמה בין הזמן שמשקיעים לבין מה שעושים בסוף".



הקעקועים הפשוטים ביותר, למשל אותיות סיניות קטנות בצבע אחיד, מתומחרים ב-150 שקל לפחות. דמות קטנה וצבעונית, כמו אריה או גמד, עשויה לעלות 300 שקל, ומחירם של ציורים גדולים ומורכבים, שהכנתם נמשכת לעתים שמונה או עשר שעות, עשוי להגיע עד 1,000 שקל. אלה שגופם מכוסה בקעקועים רבים מוציאים לעתים עשרות אלפי שקלים על התחביב.



מורנו מזכיר כי מכון קעקועים אינו עסק זול לניהול. מחירה של מכונת קעקועים מגיע לעשרות אלפי שקלים, ולכל מכונה ייחוד משלה - מה שמחייב מכון שמכבד את עצמו להחזיק כמה וכמה מכונות. המכונה נרכשת בדרך כלל באמצעות יבואן, אך רוב המקעקעים מקפידים גם להשתתף בכנסים מקצועיים בחו"ל ולעדכן שם את המלאי מדי שנה.



כדי להשיג רישיון עסק המכונים חייבים ברישיון ממשרד הבריאות, שכרוך בתקנים מחמירים. "בכל מכון צריך להיות מכשיר סטריליזציה, בדומה לזה שנמצא במרפאות ובתי חולים", מסביר מורנו. "יש לחטא את הגוף, כלי העבודה ומשטחי העבודה. המקום צריך להיות נקי, עם שירותים ועם כיור רחצה של מים קרים וחמים בכל חדר עבודה. אפילו בשביל לקעקע נקודה פותחים שולחן עם משטח עבודה, כפפות, מחטים וצבעים חד-פעמיים".



רואים בתחום הזה גם חאפרים?



"אולי פה ושם, אבל לקוח חייב לבקש לראות את רישיון העסק".



לעלויות התפעוליות נוספת עלות הזמן. לדברי מורנו, גם מכון גדול במיוחד מבצע לא יותר מעשרה קעקועים ביום, ומכון ממוצע - בין שניים לחמישה. "זה דורש זמן. קעקוע יכול לקחת כמה שעות, ויש את ההכנה שלפניו. זה לא סרט נע", הוא מסביר.



ע', עיתונאית בת 28 מתל אביב, יכולה לספר סיפורים רבים על קעקועים, זמן וכסף. היא עשתה שישה קעקועים, בכל פעם אצל מקעקע אחר, ונתקלה בסביבות עבודה ובהסדרי תשלום שונים. "הקעקוע הראשון היה צמיד רגל, והוא עלה 300 שקל", היא מספרת. "אחר כך עשיתי ציור מורכב יותר ב-450 שקל. שניהם נעשו בתל אביב, בסטודיו גדול ומסודר".



את הקעקועים השלישי והרביעי עשתה ע' בניו זילנד, בסביבה שונה לגמרי: חנות אמן של מקעקע בודד, שנדד ברחבי המדינה עד שהשתקע בעיירה קטנה ופתח בה את האטליה שלו. לדבריה, "בישראל לא ראיתי דברים כאלה. זה לא היה מכון מסודר, אלא סדנה שכולה שלו. הוא היה המקעקע היחיד באזור".



הקעקוע החמישי נעשה גם הוא בישראל, אך זימן לע' חוויה מסוג חדש. "לפני כן הייתי פשוט נכנסת למכון, ומי שהיה פנוי עבד אתי. הפעם זו היתה פרוצדורה מתישה. הסברתי למקעקע מה אני רוצה, באתי לאחר שבוע לראות את הציור ולאשר, וכעבור שבועיים נפגשנו לביצוע הקעקוע. לאחר חודש הוא ביקש שאבוא כדי לראות אם צריך לבצע תיקונים. כל זה, כולל ארבע השעות שנדרשו לקעקוע עצמו, עלה לי רק 600 שקל - סכום די נמוך לעומת ההשקעה שלו".



פתרון למשבר גיל ה-40



הרומן של ע' עם המחט התחיל בגיל 18, "ברגע שכבר לא הייתי צריכה אישור מההורים". אחר כך קשה היה לה להפסיק. "בכל פעם חשבתי שכבר יש לי מספיק, אבל פתאום הופיעה גחמה לעשות קעקוע חדש, ולא הצלחתי להוציא אותה מהראש", היא אומרת. "אני מקווה שלא אעשה עוד, אבל לא יכולה להתחייב על זה".



כשהיא נשאלת על ההיבט הכלכלי של התחביב, ע' משיבה כי "בשביל מי שרוצה לעשות את זה, העניין הכספי לא ממש משחק תפקיד. שרוול שלם או קעקוע על כל הגב הם הוצאה גדולה, אבל למי שעושה קעקוע מדי פעם המחיר הוא לא מכשול. הרי יש בזה משהו מאוד ממכר".



ממכר באיזה אופן?



"גם פיסי וגם נפשי. יש הנאה גדולה בריגוש הזה, כמו לקנות בגד חדש, אבל כזה שיהיה עליך תמיד. כיף גם להראות ולהשוויץ. אבל גם התחושה הפיסית והבדיקה של כוח הסבל ממכרים".



הקעקועים היו פעם מכשול בעבורך?



"מעולם לא. יש פגישות עבודה שאני מגיעה אליהן בבגדים שמכסים כדי לשמור על אווירה מכובדת, אבל בשאר הזמן אין שום בעיה".



ר', מנכ"ל של חברה המשווקת ציוד מכני הנדסי, דווקא מקפיד על הפרדה בין העולם העסקי שהוא פועל בו לבין חיבתו לקעקועים. "החברים והמשפחה יודעים, אבל בביזנס אף אחד לא צריך לדעת", הוא אומר. "לא רואים ואני לא מספר. אני לא חושב שיקרה אסון אם הקולגות שלי יגלו שאני מקועקע, אבל זה לא כל כך מתאים".



לדברי ר', "העולם העסקי שאני חי בו הוא מאוד שמרן ולא פתוח. יש עולמות פתוחים יותר, למשל היי-טק ואופנה, שבהם הכללים גמישים. אבל אני נמצא בסביבה שמרנית יחסית, שבה מקפידים על קוד לבוש קונוונציונלי ודבקים בכללים הישנים".



ר' התחיל לעשות קעקועים רק לאחר שמלאו לו 40. "אני אוהב את זה וזה נחמד, אבל זו קפריזה ילדותית", הוא אומר. "ההסבר שלי הוא שזה בא מהמשבר של הגיל והרצון להישאר צעיר. פעם קראתי שאפשר להבין לפי מיקום הקעקוע וצורתו באיזה גיל האדם עשה אותו: בגיל צעיר עושים קעקועים במקומות שאי אפשר להסתיר ובוחרים בדוגמאות גדולות וצבעוניות. יאפים כמוני, שעושים קעקועים בגיל מבוגר, בוחרים במקומות מוצנעים ובציורים קטנים ומונוכרומטיים. אנחנו לא הולכים עד הסוף אלא משחקים בכאילו".



על גופו של ר' יש שישה קעקועים. "הרוב הם דמויות קטנות של חיות בסגנון דרום אמריקאי, שמזכירות ציורים של האדם הקדמון", הוא מספר. "הקעקוע הראשון היה מתנת יום הולדת לאשתי: לב עם חצים. אגב, לצערי לא הצלחתי לשכנע אותה לעשות קעקועים בעצמה. לפחות לבנות שלי יש".



לב בשביל אמא, מגן דוד בשביל אבא



ההתמכרות היא אולי גם מנת חלקו של בוגי בן, די.ג'יי בן 34 מתל אביב. "יש לי בסך הכל שלושה קעקועים, לא הרבה", הוא אומר, אבל לדבריו הוא מתכנן ללא הרף את הקעקוע הבא. "חשבתי על דרקון וכל מיני דברים אחרים, אבל עכשיו בא לי אריה. אני מזל אריה וזה יתאים".



כמו ע', גם בן עשה את הקעקוע הראשון בגיל 18, לקראת היציאה אל העולם. לדבריו, כיום הוא לא מרוצה מהיצירה ההיא: "המקעקע עשה עבודה לא טובה. אנשים שרואים אותו תמיד אומרים לי ?קעקוע מעניין, מה זה?' ונמאס לי להסביר".



בגיל 26 הוא חרט על היד לב שבתוכו המלה Mom, ומאוחר יותר הוסיף מגן דוד. "ראיתי הרבה עולים רוסים עם מגן דוד, והגאווה שלהם נתנה לי השראה", הוא מספר. "בנוסף, אבא שלי חזר בתשובה, וחברים אמרו לי שאולי המגן דוד הוא מחווה כלפיו - שמשלימה את הלב שמוקדש לאמא. אולי יש בזה משהו".



המשמעות של הקעקוע נזילה בעיניך.



"כשאני בא למקעקע אני יודע איזה קעקוע אני רוצה לעשות. שום דבר לא נעשה במקרה. מצד שני, אתה מקעקע על עצמך מצב זמני, ואחר כך תראה את הדברים אחרת. זה מה שיפה: אתה עושה את זה כדי לזכור מחשבות ורגעים שאחרת לא יישארו אתך כל החיים, והם נותרים בזמן שאתה משתנה".



קעקוע - כך זה נעשה



מציירים את הדוגמה המבוקשת על מדבקה



מדביקים על העור ומעתיקים את הציור



מקעקעים את קווי המתאר לעומק, עם מחט אחת



ממלאים את המשטחים הצבעוניים באופן שטחי יותר, עם כמה מחטים



מבצעים תיקונים במידת הצורך



מהאיים האקזוטיים לעולם המערבי



סיפורם של הקעקועים דומה לזה של הקפה והשוקולד. גם כאן מדובר ברכיב חשוב בתרבויות ברחבי העולם, בעל פונקציה מיסטית, שהכובשים הקולוניאלים ייבאו לאירופה - ושם הפשיטו אותו מכל משמעות מעבר לזו שקולטים החושים, והעבירו אותו לייצור המוני ומודרני.



ארכיאולוגים מצאו עדויות לקעקועים שעיטרו את גופם של תושבי האיים הפסיפיים כבר לפני 4,000 שנה. המערבי הראשון שראה את הקעקועים האלה היה מגלה הארצות הבריטי, קפטן ג'יימס קוק, בטהיטי ב-1769. הוא וצוותו החלו לתעד את האמנות שגילו, וציירו את הדוגמאות שנהגו המקומיים לקעקע: קווים, כוכבים, צורות גיאומטריות, חיות ובני אדם. עם הזמן, בעקבות המפגש עם האירופים, נוספו לרפרטואר רובים ותותחים.



כאשר הספנים חזרו לארצם הם הציגו בירידים ובמסבאות את הילידים המקועקעים שהביאו עמם, והקעקועים נתפשו כסמל לפרימיטיוויות ולעליונות המערב על בני העמים הברבריים. ואולם, הקישוט החדש החל לצבור פופולריות ביבשת - בתחילה רק בשכבות הנמוכות ובקבוצות השוליים, ומאוחר יותר גם במעמדות הגבוהים, כולל בני המלוכה עצמם.



בני העמים שנכבשו עשו שימוש בחומרים טבעיים כמו קוצים או עצמות חדות כדי להתקעקע. הימאים האירופים השתמשו לעתים במתכות, ומאוחר יותר במחטים. המקעקע האמריקאי סמואל או'ריילי יצר בסוף המאה ה-19 את מכונת הקעקועים החשמלית, לפי העיקרון של העט החשמלי שהמציא תומס אדיסון. ההמצאה נרשמה כפטנט ב-1891 והעניקה לאו'ריילי יתרון משמעותי על פני מתחרהו הגדול מרטין הילדברנדט, שהקים את סטודיו הקעקועים הראשון בעולם כ-20 שנה לפני כן בניו יורק. עם הזמן השתרש שימוש נוסף במכונה, שנהפכה לאמצעי המועדף לסימון חיות משק.



אף שבמערב התקבלו הקעקועים כאלמנט אופנתי, באזורים אחרים הם שמרו על משמעויות נרחבות יותר. ביפאן קיימת תרבות מפותחת של קעקועים המקושרים ליאקוזה, שסמליהם מעידים על השתייכותו של המקועקע לארגון, על הדרגה שלו ועל אירועים שעבר. כך גם במאפיה הרוסית.



במדינות אפריקה נוהגים לקעקע צלבים ושאר סימנים דתיים, ונשים רבות שעלו לישראל מאתיופיה נאלצו להסיר קעקועים אלה. במדינות ערב נמנעים מקעקועים, וכך גם יהודים שומרי מצוות שתופשים אותם כמנהג השייך לגויים. חוזרים בתשובה נוהגים למחוק קעקועים שביצעו, ומגופם של מי שנקברים בקבורה יהודית יוסרו חלקי העור המקועקעים.



לפי מחקרים, 20% מאלה שעשו קעקוע מתחרטים על המעשה, ו-7% מהמקועקעים בארה"ב ניסו להסיר את הקעקוע. בעבר נהגו להסיר קעקועים באמצעות ניתוח או שיוף העור, אך כיום השיטה המקובלת היא לייזר: גלי הלייזר גורמים לכוויה בתאים הצבועים, והם מתחדשים באופן טבעי ומתחלפים בתאים בריאים. שיעורי ההצלחה של הטיפול הם 30%-40% ועלותו נעה בין כמה אלפי שקלים לכמה אלפי דולרים, בהתאם לגודל הקעקוע ולצבעיו.