"אם הענף יתמוטט, זה יהיה חורף גרעיני"

דטרויט. מדי יום מגיע לייג' רידלי, נהג טריילר בן 62 לבית התמחוי "קפוצ'ין" באזור התעשייה המזרחי של דטרויט, בקרבת המפעל של "קרייזלר". הוא נוהג ברכב משפחתי מטופח ולא מתלונן על המשכורת - בתור אחד "הדינוזאורים" של "ג'נרל מוטורס", כהגדרתו, הוא מרוויח כ-30 דולר לשעה, סכום חלומי בשביל עובד הצווארון הכחול הממוצע באמריקה, ואפילו "פי שניים מהעובדים החדשים במפעל, ובגלל זה בחברה היו מתים להיפטר ממני".



מה גרם לו, אם כך, להידחס בתור למרק עם נזקקים, נרקומנים והומלסים? "המצב גרוע, וחייבים לחשוב על העתיד", הוא אומר בעת שהוא מחסל מרק, שניצלונים, קצת סלט וקרקרים. "זו ארוחה שעולה 5-10 דולרים, אם אפשר לקבל אותה חינם - מה טוב. את חושבת שאני פה לבד? אני רואה כאן אנשים שהיה להם עסק פרטי, ואני סתם עובד שכיר. יש לי עוד שלוש שנים עד הפנסיה, אבל אני לא יודע מה יישאר מהפנסיה שלי במצב הכלכלה הנוכחי.

"הגיל הממוצע של העובדים במפעל הוא 50, אך אני, בניגוד לאחרים, אף פעם לא שלפתי בחנויות עשרה כרטיסי אשראי ולא השקעתי במותרות. דאגתי רק לאכול כמו בן אדם, ושיהיה מספיק דלק לשים במיכל".



על אף שרידלי צריך לסייע לארבעת ילדיו הוא לא צבר חובות, אבל החרדה שהשתלטה על "עיר המכוניות" בעקבות המשבר בתעשיית הרכב הרסה את החגים גם בביתו. "חשבתי שאני עובד בתעשייה הכי חזקה במישיגן, ופתאום הכל מתמוטט מסביב ומנכ"לי החברות הגדולות הולכים לבקש הצלה של מיליארדים מהממשל, אחרת הן יפשטו את הרגל", הוא חולק את הצרות עם שכניו לשולחן, הרוכנים בשקט מעל המגשיות שלהם.



"אני לא מבין איך הגענו למצב הזה עם כל הכסף שהיה פה. היפאנים שינו את כללי המשחק לחלוטין, ובכירי החברות האמריקאיות איבדו את המגע עם המציאות. אני מקווה שאחרי שהם חטפו ביצה בפרצוף, בפעם הבאה הם כבר לא יבואו במטוסים פרטיים לבקש את כספי משלמי המסים".



שכנו לשולחן ריצ'רד מוסלי, העוסק לפרנסתו בשיפוץ בתים, מהנהן בהסכמה. "עכשיו בקושי יש לי עבודה, כי אנשים בורחים מפה", הוא מספר. "שכונות שלמות מתפרקות ונרקבות. המפעלים הפיחו באזור רוח חיים, ועכשיו המפעלים חולים והעיר גוססת. מגיעות לפה גם חדשות טובות - עכשיו יש יותר כבוד לשחורים, ולא חשבתי שאזכה לראות בימי חיי את הנשיא האפרו-אמריקאי הראשון. אבל מה זה עוזר למישיגן? אם המפעלים ימשיכו להיסגר, זה ישאיר חור שחור גדול במקום עיר.



"גדלתי בדטרויט, ומעיר המכוניות היא נהפכת לעיר רפאים. פעם תוצרת אמריקה היתה הדבר הכי טוב, ועכשיו אפילו בדטרויט יש כאלה שנוסעים במכוניות יפאניות. אם אתה אמריקאי, אתה צריך לקנות אמריקאי".



שדרת ג'נרל מוטורס נטושה



הנתונים היבשים מחזקים את התיאור העגמומי של מוסלי וחבריו: מכירות תעשיית הרכב צנחו השנה לשפל של 25 שנה. "שלוש הגדולות" - פורד, ג'נרל מוטורס וקרייזלר - ששולטות ב-47.7% ממכירות הרכב בשוק האמריקאי, צפויות לספוג עד סוף השנה הפסדים של 30 מיליארד דולר. אם ב-2005 נמכרו בארה"ב לבדה 17 מיליון מכוניות, השנה יצנח המספר מתחת ל-11 מיליון.



בנובמבר מכרה תעשיית הרכב האמריקאית 400 אלף מכוניות פחות מנובמבר אשתקד - למרות ההנחות המשמעותיות. התעשיינים משווים את זה ל"תפוקה של שני מפעלים גדולים שהתאדו בחודש אחד". בתעשייה מעריכים כי המצב אינו צפוי להשתפר לפחות עד 2010 ו"שלוש הגדולות" כבר הודיעו על הירידה החדה הצפויה בהיקף הייצור ברבעון הראשון של 2009.



"שלוש הגדולות" ביקשו מהממשל סיוע בהיקף ענק של 34 מיליארד דולר, ובחודש שעבר הן התבקשו על ידי הסנאט להגיש תוכניות עסקיות מחייבות כתנאי לסיוע ממשלתי למגזר. החברות הזהירו כי ללא חילוץ ממשלתי הן לא יוכלו לשרוד את השנה הבאה.



קריסה של תעשיית הרכב עלולה לשלוח מיליוני עובדים אמריקאיים למעגל האבטלה, לאחר שבנובמבר הצטצמם שוק העבודה בארה"ב בשיעור החד ביותר זה 34 שנה. הלחצים עזרו ובסוף השבוע שעבר הסכימו חברי הקונגרס הדמוקרטים והבית הלבן להעניק להן חבילת סיוע של 15 מיליארד דולר - החלטה שעברה לאישור בית הנבחרים והסנאט. אמנם זהו סכום נמוך באופן משמעותי מחבילת החילוץ שהן ביקשו, אך הוא צפוי לספק להן חמצן בתקופה הקרובה. כלכלנים בכירים מעריכים כי יצרניות הרכב יקבלו סיוע נוסף אחרי שהקונגרס החדש יתכנס והנשיא הנבחר יושבע ב-20 בינואר.



בתעשיית הרכב של ארה"ב מועסקים כיום 732,800 עובדים, ו-740 אלף נוספים עוסקים במכירת מכוניות מתוצרת מקומית. התעשייה גם דואגת ל-775 אלף פנסיונרים ואלמני העובדים, ו-2 מיליון איש זכאים להטבות בריאות מטעם יצרניות הרכב. ב-20 מדינות בארה"ב פזורים 105 מפעלים להרכבת המכוניות וייצור החלקים. התעשייה היא גם הרוכשת הגדולה של פלדה, אלומיניום, ברזל, נחושת, אלקטרוניקה ושבבים למחשבים בארה"ב. ב-2007 היא הוציאה 156 מיליארד דולר על רכישת חומרי הגלם והשירותים ב-50 מדינות, ו-12 מיליארד דולר על מחקר ופיתוח.



תעשיית הרכב המקומית ספגה בימי השפל הגדול ב-1929 פיטורים מאסיוויים, שביתות והפגנות אלימות, והצליחה לזנק שוב. אך המשבר הנוכחי הוא רק אחת מני צרות רבות שנחתו על "שלוש הגדולות" השוכנות בדטרויט. כבר שנים המפעלים נסגרים או מועתקים לאזורים זולים יותר בחו"ל, ומבני הענק הנטושים נהפכים ליעד החביב על ההרפתקנים האורבנים, שאוהבים להצטלם שם ולפרסם בגאווה ברשת דיווחים של שיטוטיהם האמיצים.



בשדרת ג'נרל מוטורס בדטרויט יש הרבה מבנים כאלה - בית אחרי בית עומדים ריקים, מכוסים בגרפיטי, טובעים בזבל. בהמשך ניצב מה שנשאר מהמפעל האגדי של האחים פישר, שייצר שלדות בשביל רכבי ג'נרל מוטורס. גם המאבטח שמסתובב ליד הגדר תוהה מה קרה לתעשיית הרכב. "הם עשו ים של כסף במשך כמעט 100 שנה, אז איפה כל המיליארדים האלה? רק לפני כמה שבועות ג'נרל מוטורס רצתה לקנות את קרייזלר, ופתאום לא נשאר כלום?"



המאבטח עומד שם מסיבה טובה: החברה החליטה לשקם את המבנה המתפרק ולהפוך אותו לבניין דירות. אף שהשכונה הצמודה למפעל גם היא נטושה ברובה ומתפרקת לאטה, הוא משוכנע שלדירות יהיה ביקוש. "זו תהיה אטרקציה מטורפת", הוא קובע. "זה מקום כל כך היסטורי".



דטרויט וסביבותיה מלאות עד לעייפה במקומות היסטוריים כאלה. מפעל פורד הראשון עומד גם הוא נטוש בהיילנד פארק, העיר הכי ענייה במישיגן שנבלעה בתוך דטרויט. הדלתות נעולות, החלונות מסוגרים בפלטות דיקט, ורק שלט מול הכניסה הראשית מזכיר שכאן התחיל הסיפור של אמריקה כמדינה על גלגלים ושבמקום הזה הקים הנרי פורד את פס הייצור. בשכונות הסמוכות אין תושבים רבים, ואת אלה שנשארו מטרידה בעיקר ההישרדות הכלכלית ולא שימור מבנים היסטוריים.



מחכים לאובמה



ג'ון פרס, 44, נגר מקומי, מעשן באחד מרחובות השכונה ויורק על האספלט בעצבים. "באחרונה בנו תוכניות לשקם את האזור, ועם המשבר הזה הכל יילך לפח", הוא אומר. "מי שלא עובד פה בשביל 'שלוש הגדולות' עובד בשביל הספקים שלהן, בשביל המסעדות שבהן אכלו העובדים. הכל קשור זה בזה והכל מתמוטט עכשיו כמו בניין קלפים. יש לנו 40 בתים לשקם ברחובות האלה, אבל המצב נהיה כל כך רע שאתה בקושי מספיק לצבוע בית כשמישהו בא ושורף לך אותו או גונב ציוד. פעם אלה היו נרקומנים והיום גונבים גם אנשים שרק רוצים להאכיל משפחה".



פרס הוא חסיד גדול של המכוניות האמריקאיות, אבל "מה לעשות, מכונית אמריקאית ממוצעת לא נוסעת 20 מייל (כ-32 ק"מ) על גאלון (כ-3.75 ליטר), והמכוניות הקטנות גמרו את השוק. אני באמת מקווה שתעשיית הרכב תצא מזה, אבל אני פשוט לא רואה את זה קורה. המדינה הזאת רגילה לבזבזנות, אבל הזמנים האלה נגמרו. מי יקנה מיליון מכוניות חדשות בשנה? איך יכול להיות שלמשפחה יהיו שבע מכוניות? מה זה, רכב חד פעמי? ואם כבר קונים רכב בימים כאלה, קונים מג'ימי שגר במורד הרחוב שלך. פעם תושבי דטרויט קיבלו את המכוניות הכי חדשות, הכי מתקדמות - והיום אני רואה כאלה שנוסעים בגרוטאות של ממש. במכוניות החדשות אתה נגרר למוסך בגלל כל תקלה קטנה, ואת הישנות אנשים יודעים לתקן גם לבד".



האם "כלכלת אובמה" תציל את האזור, שהגיע למקום הראשון בארה"ב בשיעור האבטלה (9.3% באוקטובר)? "הוא לא יהיה נשיא מספיק זמן", פרס מושך בכתפיו. "יידרש עשור לפחות לתיקון הנזקים, אבל העולם לא יישב ויחכה ש'שלוש הגדולות' יתייעלו. נכון שכל העולם שמח שבוש עוזב ושמחירי הדלק יירדו, אבל האנשים עדיין מדוכאים ופוחדים וזה לא עושה מצב רוח לקניות ובזבוזים, וכתוצאה מכך עוד עסקים נסגרים. החברה שלי גרה באוהיו, ופעם הייתי נוסע אליה בכל סוף שבוע. עכשיו אני נוסע בקושי פעם בחודש, בגלל העלויות".



"אנחנו מאוד מודאגים, כי תעשיית הרכב משחקת תפקיד מכריע בעיר, אבל ראש העיר עובד על כיוונים נוספים, תעשיות נוספות, כולל בחינת שיתופי פעולה עם תעשיות בישראל", מרגיע דניאל צ'רין, דוברו של קן קוקרל, ראש העיר של דטרויט. "זה נושא עולמי וזמנים קשים בשביל כולם, לא רק לדטרויט. לצערנו, מישיגן לא חסינה בפני אובדן מקומות עבודה, ולכן ראש העיר נסע לוואשינגטון לקדם את האינטרסים של האוכלוסייה המקומית, ואנחנו עובדים עם הממשל הפדרלי בניסיון למצוא פתרונות ולמשוך לפה גם עסקים אחרים".



"מישיגן תיהפך לשממה"



יש כאלה שממשיכים לגמוע מרחקים מדי יום, כמו לא מעט מתושבי פלינט, עיר השוכנת צפונית לדטרויט. בעיר עצמה, שנהפכה לסמל הניוון האורבני בעקבות סרטו התיעודי של מייקל מור, "רוג'ר ואני", אין מספיק עבודה. ב-1960 היו בה כ-200 אלף תושבים, כ-80 אלף מהם עבדו בשביל ג'נרל מוטורס. כיום, נשארו בה כ-120 אלף תושבים, ורק כ-8,000 עובדים בתעשיית הרכב ובנות לווייתה.



גם בפלינט חוזרת על עצמה תמונת השכונות הנרקבות. בחלק מהמקומות הבולדוזרים כבר השטיחו לא מעט מההריסות, והעיר עשתה מאמצים הרואיים להשתלט על הפשע הגואה ולמשוך למקום סטודנטים ועסקים קטנים.



אלפי בתים פרטיים בעיר עומדים נטושים, וחלק מהתושבים העניים יותר ממשיכים לגור בשכונות הקרוואנים. שתי הבנות הקטנות של דניאל מולארד, 33, בונות מחוץ לקרוואן איש שלג, והאם יושבת בתוך הקרוואן עם חברה ודודה, שתיהן מובטלות כמוה, ומחביאה בביישנות חיוך שחושף את השן הקדמית האחת שנותרה בפיה.



"היתה לי תאונה, ואני כבר כמה שנים לא יכולה לסדר את הפה", היא אומרת. "אין לי ביטוח שיניים וגם לא כסף. אנחנו גרים בקרוואן הזה כבר שנים, כי שכר הדירה הוא רק 361 דולר בחודש, והחנויות קרובות. את השכונה הזאת הקימו במקום שהיתה בו חוות חזירים, וכשחופרים קצת, עולה סירחון לא נורמלי". המשפחה רגילה לאבטלה כרונית ומתקיימת דרך קבע מבולי מזון. בעלה של מולארד הצליח באחרונה למצוא עבודה בצביעת מכוניות, אבל זה לא הוסיף לה אופטימיות. "אני נולדתי וגדלתי בפלינט, אבל אני כבר לא יוצאת למרכז העיר אם אין צורך ממשי", היא מספרת. "הצבעתי לאובמה ואין לי דעות קדומות, אבל האפרו-אמריקאים השתלטו על העיר. יש כל כך הרבה סמים וונדליזם, הכנופיות שורפות בתים.



"אם ג'נרל מוטורס תסגור את המפעלים האחרונים פה, המקום פשוט יתמוטט סופית. אם התעשייה כולה תקרוס, מישיגן תיהפך לשממה. אולי אני קצת מגזימה, אבל אני לא רוצה להיות פה כשזה קורה. לא רוצה שהבנות שלי ייאלצו להיאבק. שמעתי שכמה אנשים שעזבו כבר הצליחו למצוא עבודה ולקנות רכב חדש. אולי נעבור לדרום קרוליינה או לוואשינגטון. אם בעלי יאבד שוב את העבודה, זה הגבול. פשוט נעוף מפה".



חברתה של מולארד, שנדאו רואודז, אם חד הורית, מעירה לה שלא כל כך קל לעזוב את פלינט. "אמא שלי פוטרה מג'נרל מוטורס לפני חצי שנה, והדוד שלי לפני שנה, והם עדיין נאחזים בתקווה שאחרי כל השנים שנתנו למקום, עוד יחזירו אותם לעבודה", היא מספרת. "אולי יבנו כאן מכוניות היברידיות, שלא יזללו כל כך הרבה דלק, ואז לא יצטרכו לפטר אנשים".



"זה כבר השפל", פוסקת ג'ולי, דודתה. "לא רק שהחנויות נסגרות - וזה מלחיץ, אלא שאנשים מתחילים למכור מכוניות, כי אין כסף לתחזק אותן. אי אפשר למצוא פה בכלל עבודה, ויש חסרי בית בכל מקום. הצבעתי לאובמה כדי שיביא לפה עבודה".



מאשימים את איגודי העובדים



קומפלקס הענק ביואיק סיטי כבר נהרס, ובעיר נשאר רק קומץ מפעלים המייצרים מנועים וחלקי מכוניות. "כשהתחלתי לעבוד במפעל הזה לפני 30 שנה עבדו בו 25 אלף איש", אומר טרי אוורמן, יו"ר איגוד העובדים של מפעל פלינט צפון. "יש רק כמות מסוימת של מכוניות שאפשר למכור, וכשהונדה, טויוטה ויונדאי באו לפה, זה הכניס את החברה לברוך רציני".



היום נותרו במפעל של טרי כ-750 עובדים. על הקיר תלויה תמונה מצהיבה של הקומפלקס הענק ממעוף הציפור, ומזכירה את ימי הזוהר שלו. העובדים עדיין נהנים מתנאי העסקה משופרים ומקבלים מדי חודש את ביטאון המפעל, אבל אפילו בשלט "ברוכים הבאים" שבכניסה חסרות כמה אותיות, ואיש לא מתקן את הנזק.



העובדים מספרים שאלפי מפוטרים נשארו לגור בעיר. "אנשים נהרו לכאן בהמוניהם כי בזכות מפעלי הרכב היו כאן העבודות הטובות, וכשהם החלו להיסגר חלק נשארו בעיר בגלל ההטבות, בגלל החברים או סתם כי לא ידעו מה לעשות הלאה", אומר אוורמן. "אני לא יודע איך האזור הזה ייראה אם שארית המפעלים ייסגרו, כי הם גם אחראים על חלק גדול מכספי הצדקה ונותנים חסות לאירועי ספורט. תעשיית הרכב האמריקאית נולדה במישיגן, ואנשים מתקשים להבין עד כמה היא בצרות עכשיו".



"אנחנו הולכים בעקבות ביקוש השוק", אומרת קאטלין דילוורת, מנהלת מפעלי פלינט צפון ומנועי פלינט דרום. "הרווחים יורדים, וגם כוח העבודה חייב להתייעל". המנועים למכוניות ההיברידיות היו תקוותו הגדולה של המפעל אבל התוכנית לייצורם נדחתה בגלל המשבר הכלכלי, ובמקביל התפשטו שמועות שהתאגיד עשוי לייבא את המנועים מגרמניה.



"אנחנו מנסים להבהיר לרשויות כמה ג'נרל מוטורס חשובה לאזור", אומרת דילוורת. "העובדים מאוד מאוד מודאגים, אבל אנחנו עושים כל מה שאפשר כדי להתרכז במשימה העיקרית שלנו - לייצר את המכוניות הכי טובות בעולם באופן בטוח, ולתרום לשיפור עתידה של החברה. אנחנו מייצרים כיום מכוניות יותר טובות מאי פעם, וממשיכים להיות חדשניים. יש כאלה שאומרים שזה לא קורה מספיק מהר - למי שצופה בשינויים מהצד זה תמיד נראה אטי, ולמי שחווה את זה זה מהיר מדי".



האם העובדים שנשארו יכולים להרגיש בטוחים?



"יש הרבה תחומים להתייעל בהם, לא רק בכוח העבודה. מקצצים בעלויות האנרגיה, משפרים שיטות להיפטר מהאשפה. לא כל העובדים של המפעלים שנסגרו פה נשארים ברחוב - פעמים רבות הם נודדים בעקבות המוצר. יש עוד הזדמנויות במפעלים האחרים. יש כעת הרבה סימני שאלה לגבי עתידה הכלכלי של החברה, אבל ברמה המקומית יש לנו אמון גדול במדיניות המנהיגות שלנו".



"הצלת" שלוש יצרניות הרכב הגדולות על ידי הממשל הפדרלי, לדבריה, היא מונח מטעה. "מדובר בהלוואת גישור שאנחנו נצטרך להחזיר עם ריבית", היא מדגישה. "הן מבקשות רק סיכוי", מאשר המזכיר האחראי של ועד העובדים של המפעל, מייק קילר. "הן עשו טעות כשניסו להפיק רווחים ממכוניות גדולות. כשמחירי הדלק קפצו, האנשים הפסיקו לקנות אותן. פעם היתה בעיית חזון ועכשיו יש בעיית אשראי. אני לא רואה איך החברה תצא מזה בלי הלוואה פדרלית, ובוודאי תזדקק אחר כך לעוד אחת לפחות, אחרת החברות הגדולות ייעלמו - אלה חוקי השוק.



קילר מוסיף כי: "זה תמיד הרסני בשביל העובדים, כי הדבר הראשון שיעשו הוא להיפטר מאנשים. מה שתמיד היה טוב בשלוש הגדולות הוא שכוח העבודה שלהן מבוגר יחסית, ולאנשים היה סיכוי לפרוש כמעט בגיל פנסיה וגם לקבל פיצויים. אבל עכשיו אין מספיק אנשים לתמוך בקרן פנסיה. אנחנו נלחמים על כל עובד. כשהיו שוכרים עובדים זמניים ומישהו היה פורש עם פיצויים, היו הופכים את העובד הזמני לקבוע, אבל זה מאבק נואש.



"בשנות ה-20 שלי היינו מדינה עשירה ופלינט היתה מקום טוב לגור בו. היו פארקים, תוכניות למבוגרים וליגות בייסבול - אבל כל הכסף התייבש. אני לא יכול לדמיין את המקום הזה בלי התעשייה הזאת. זה יהיה מטורף.



"ידענו שיש בעיות, וכשמחיר הגז הגיע ל-4.15 דולר לגאלון הבנו שמשהו הולך לקרות. אבל אף אחד לא ציפה להגיע למצב שבו או שהממשל ייתן כסף או שזהו, גמרנו.עכשיו בקושי אפשר לראות פה חיוך. תמיד היו לנו משכורות טובות, תרמנו לילדים, למשפחות נזקקות, שיהיה לאנשים חג שמח. כיום רבים מחברינו עומדים לסיים בתור למרק בבית תמחוי".



האצבע המאשימה הופנתה באחרונה גם כלפי איגודי העובדים. קילר חושב שזה מקומם. "אנשי הסנאט הרפובליקנים טוענים שהעובדים לא בסדר כי הם מקבלים תנאי עבודה ופיצויים? אני אומר שזו בושה. מה הם רוצים, שהעובדים ישתכרו דולר לשעה ויחיו בלי ביטוח בריאות כדי שהחברה תהיה יעילה יותר? זו לא המדינה שהייתי רוצה לחיות בה. הטיחו בנו הרבה ביקורת. אמרו שלא מגיע לנו, שאנחנו שמנים ועצלנים ואיכות המכוניות גרועה. הם שכחו שהחברות האמריקאיות בנות כמעט מאה שנה והן סוחבות את העובדים שפרשו. לחברות יפאניות, שחדשות בשוק האמריקאי, לא הצטברה עדיין 'גיבנת' של העלויות האלה. הן דור ראשון כאן, ויותר קל להן להצליח".



אך במפעלים היפאניים בארה"ב עובדים אמריקאים, והם לא מבקשים "הצלה" מהממשלה.



"אבל כשטויוטה ומרצדס באו לאלבמה נתנו להן סובסידיות, קרקע, תשתיות בשווי כמעט מיליארד דולר, אז הטיעון שהם מסתדרים לבד שקרי".



הממשל יעזור - על תנאי



לקילר אין דברים טובים לומר על העדות של מנכ"לי "שלוש הגדולות" בפני הסנאט. יו"ר ג'נרל מוטורס, ריצ'רד וגנר, אמר לסנטורים שהכלכלה עומדת בפני "קריסה קטסטרופלית", ושייתכן שעד סוף השנה לחברה לא יהיה מספיק מזומן כדי לשלם את החשבונות. השאלה אם הם מוכנים לוותר על המטוסים הפרטיים ולחזור הביתה בטיסות הרגילות נענתה בשתיקה, ו"הבוסים" הפסידו בדיון הציבורי. ובכל זאת נראה כי המנכ"לים הפנימו את הלקח: להופעתם השנייה מול הסנאט הם הגיעו במכוניות היברידיות ולא במטוסי מנהלים.



"הם לא היו משכנעים", חותך קילר. "למעשה, הם היו מטומטמים ממלמלים. ראינו אותם בטלוויזיה, ואמרתי לאשתי שאני לא מאמין שהם כל כך גרועים. הם לא היו מסוגלים לספק תשובות לשאלות הכי פשוטות ששואלים כשנותנים הלוואה - לכמה זמן אתה צריך את הכסף, למה בדיוק, כלום. כנראה שבסביבה שלהם כולם מסתכלים להם לתוך הפה ואף אחד לא שואל שאלות, וכשזה פתאום קורה הם לא יודעים איך להתמודד עם זה.



"ישבתי ליד פס ייצור שנים, ראיתי מנהלים מהדרג הבינוני סוחרים במניות על סכומי עתק על ימין ועל שמאל. הם פשוט הימרו. אני מבין את אלה שאומרים 'מגיע לכם'. אבל אובדן של שלושה מיליון מקומות עבודה יכול להחזיר אותנו לימי השפל הגדול. השאלה היא אם לממשלה בכלל יש מספיק כסף להציל את כולם. אלה זמנים רעים לאמריקה".



קילר מספר כי אשתו כבר החלה לגדל ירקות בגינת ביתם. "אני לא מאמין שנחזור לימי הזוהר. אחרי שהילדים כאן מסיימים קולג' הם עולים על אוטובוס ונוסעים לחפש עבודה בשיקגו, בוסטון, כל מקום, כי אין להם מה לעשות פה. יש עדיין כמה שכונות מתפקדות, אבל זה לא מה שהיה בשנות ה-70".



40 מיליון אמריקאים קנו מכוניות מתוצרת אמריקאית בחמש השנים האחרונות, והרוב דווקא מרוצים מהן. "אין שום בעיה עם כלי הרכב האמריקאיים", אומר רוס פורד, דילר של ג'יפי קרייזלר מלנסינג, שטורח להדגיש שאינו ממשפחת פורד "ההיא". "לי יש פורד טאורוס שעבר 260 אלף מייל, והוא רץ בלי שום בעיות. הכל שאלה של תחזוקה".



תעשיית הרכב האמריקאית צמחה עד 1978 - למעט שנות מלחמת העולם השנייה - אך מאז חטפה שלושה גלי מיתון. את האתגר רציני ביותר הציבה בפניה התחרות מול המכוניות היפאניות הקטנות וזולות יותר. המחוקקים האמריקאים ניסו להגן על התעשייה המקומית באמצעות מכסות על ייבוא הרכבים היפאניים, אך החברות היפאניות הקימו במהרה מפעלים בארה"ב והחלו להתחרות ב"שלוש הגדולות" במגרש הביתי שלהן.



ב-1989 "שלוש הגדולות" החלו לחלוק מחקר ופיתוחים בשיתוף אוניברסיטאות, כדי לחסוך בעלויות ולזרז את הפיתוח. לאיגודי העובדים היו אינטרסים משלהם: כדי להילחם בתופעת "בריחת העבודות לחו"ל", הם החלו לקדם את החוק שיחייב את היצרנים האמריקאים להשתמש לפחות ב-75% של חלקים מתוצרת מקומית.



ב-1992 יפאן ייצרה 12.5 מיליון כלי רכב בהשוואה ל-9.7 מיליון שייצרה באותה השנה ארה"ב. שנה מאוחר יותר המצב התהפך: היפאנים נאלצו להעלות מחירים בשל המשבר באזורם, וכלי הרכב האמריקאים זכו ביתרון זמני במחיר והצליחו לסגור את הפערים ולשפר את הסחורה.



למרות הלחצים להפחית בזיהום האוויר, הממשל האמריקאי תמך לרוב בתעשייה המקומית. מגמה זו צפויה להימשך: הנשיא הנבחר ברק אובמה דיבר על הצורך לעזור לחברות - על תנאי. "אנחנו לא יכולים לאפשר לתעשיית הרכב פשוט להיעלם", אמר. "אבל אנחנו לא יכולים לכתוב צ'ק פתוח. אי אפשר לצפות ממשלמי המסים לתת עוד כסף לתעשיית הרכב, שמתנגדת לשינוי".



את יצרני הרכב זה מעליב. גם באיגוד התעשיינים של מישיגן טוענים שמדובר בסטריאוטיפים, יותר מאשר במצב אמיתי. "היינו בשוק עד כמה אנשי קונגרס מסוימים היו בורים לגבי יעילות המכוניות שלנו, כי התעשייה מאוד התקדמה עם המכוניות ההיברידיות", אומר מייקל ג'ונסטון, סגן נשיא איגוד התעשיינים של מישיגן. "בניגוד לחברות הפיננסיות, תעשיית הרכב רק מבקשת הלוואה עד שהאנשים יחזרו לקנות מכוניות. מה לעשות, כשערך הבית שלך צונח ב-16% אתה לא רץ לקנות אוטו חדש.



"אם חברות הרכב יקרסו, לא רק הכלכלה תיפגע, אלא גם תדמיתה של אמריקה. מדובר בתאגידים שמוכרים בכל העולם. סך המכירות יירד, והתעשייה הזאת תתכווץ, אבל זו לא בעיה אמריקאית בלבד. הכל משפיע עכשיו: הביקוש, מחירי הנפט, התחרות. כל חברה וכל מדינה מחליטות על דרכן בכלכלה הגלובלית. האם ישמרו על התשתית התעשייתית המקומית? האם יעשו מאמץ לשמור על הבכורה בחדשנות והמצאות? בניית רכב אחד דורשת כיום פחות עובדים, וזה מחליש את הקהילה. אבל החברות האלה חייבות לשרוד ולקבל החלטות קשות".



לתוכניות הסאטריה יש עבודה



במישיגן אומרים שאם הענף יתמוטט זה יהיה "חורף גרעיני". ב-1982 שיעור האבטלה הגיע כאן ל-16.9% וגרם לעזיבה מאסיווית של המדינה. יש שבטוחים שמקומות העבודה כבר לא יצמחו שם מחדש. מבחינת ג'ונסטון, גם ההלוואה הפדרלית - נחוצה ככל שתהיה - היא אליה וקוץ בה. לאחר תחקור נוקב של בכירי החברות על ידי אנשי הקונגרס, הוא לא בטוח שהפוליטיקאים יוותרו על ניסיון להכתיב מדיניות ל"שלוש הגדולות".



"חייבים לתת לאנשי מקצוע לנהל את החברות שלהם", הוא מזהיר. "עד כה הממשל לא בדיוק הוכיח שהוא יודע להריץ דברים ביעילות. לא רק מישיגן, אלא כל ארה"ב, חייבת להתייעל כדי להישאר תחרותית מול שאר העולם. אנשים מדברים על בריחת העבודות אל מעבר לים, אבל זה לא בהכרח מתנהל ככה. אנחנו יכולים לפתח מוצרים חדשים, והם ייצרו אותם. אם זול יותר לקנות חלקים במקום אחר, זה יתרון - שמאפשר להשקיע את הרווח בדברים אחרים פה. אנחנו עדיין מובילים בחדשנות ויש לנו האוניברסיטאות החזקות ביותר.



"אני גם לא מאמין שיוותרו כל כך מהר על מישיגן. כאן נולדה תעשיית הרכב האמריקאית, כאן מיוצרים 30% מהמכוניות האמריקאיות וכאן נמצאות מחצית מספקיות כלי הרכב. במישיגן מועסקים בתעשייה 600 אלף בני אדם מתוך 10 מיליון, אך כל דולר שמשקיעים בתעשייה מדרבן תעשיות ושירותים נוספים. זה כלי פיתוח כלכלי מטורף. כל האנשים שעובדים בתעשיות הנלוות - פלדה, צבע, אביזרים - יכולים להרשות לעצמם ארוחה במסעדה".



לא ממש ברור מה הקשר, אבל יש כאלה שמאשימים במשבר תעשיית הרכב גם את הנשיא היוצא ג'ורג' בוש. "הכל קרה בגלל הממשל הנוכחי", משוכנע טרי קרוסס מדטרויט, עובד במפעל פלדה מקומי, שהביא את שני בניו לראות את המכוניות האגדיות במוזיאון של פורד בדירברן.



"הם רוצים לשמור על כספם ולא אכפת להם מהאנשים פה. אם תעשיית הרכב תמשיך להידרדר, מישיגן פשוט לא תשרוד. אני בכל זאת מקווה שגם כשהבנים של הבנים שלי יבואו למוזיאון, יוצגו פה מודלים חדשים של פורד".



בשנה שבה ביל פורד הצעיר נהפך ליו"ר החברה שייסדה משפחתו, המחזיקה כעת 40% מהמניות, רווחיה של פורד נאמדו ב-7.2 מיליארד על מכירות בשווי 163 מיליארד דולר. ג'נרל מוטורס עדיין הובילה באותה השנה, ולא רק בארה"ב, אבל פורד החזיקה בנתח מכובד של 25% מהשוק האמריקאי. השנה היא הידרדרה ל-15%, פחות מטויוטה. האירוניה היא שמאז כניסתו לתפקיד, פורד דיבר על הצורך להשקיע בכלי רכב ירוקים.



ואולם, החברה לא הפגינה גמישות: מרבית מפעליה היו מותאמים לייצור של מודל אחד, והאתגר הקשה ביותר בעבור ההנהלה היה, כמובן, להיפרד מהרווחיות של כלי הרכב הגדולים. מבקריו של פורד אומרים שהוא בחור בעל חזון, אך לא הצליח בתפקיד כי הוא טירון, וכי היו בעיות תיאום רציניות בין המפעלים בארה"ב ומחוצה לה.



ההחלטה המשמעותית ביותר שפורד הצליח לקדם היתה הפיכת המפעל "רוז'" בדטרויט לידידותי לסביבה עם תאים סולריים, "גגות חיים" - שעליהם יש צמחייה - השונים כל כך ממשטחי הבטון הרגילים של המפעלים, וחידושים נוספים שאפשרו לחברה לקצץ את צריכת האנרגיה ב-30%, ואת זיהום האוויר ב-39% (מאז 2000).



אבל מול המכות שנחתו על התעשייה אחרי פיגועי ה-11 בספטמבר ונוכח החברות היפאניות שנכנסו לשוק האמריקאי, כל זה נראה כמו שינויים קוסמטיים. פורד פיגרה אחרי טויוטה הן בפיתוח כלי הרכב ההיברידיים והן בייצור המכוניות הקטנות והחסכוניות יותר. התירוץ הנפוץ היום בחברה הוא שעד לזינוק במחירי הדלק לא היה ביקוש משמעותי לכלי הרכב ההיברידיים, ומאחר שאלה רווחיים פחות, אין סיבה להשקיע הרבה כסף בהסבת המפעלים.



המבקרים אומרים שתאוות הבצע עיוורה את החזון. כך או אחרת, ב-25 בנובמבר שווי המניות של משפחת פורד - שעמד בינואר 1999 על 3.86 מיליארד דולר - הצטמק ל-117.7 מיליון בלבד. רק תוכניות הסאטירה סיפקו נחמה קטנה במשבר הרכב. צרותיה של התעשייה בהחלט עזרו להתגבר על המחסור בחומרים אחרי הבחירות.