"אני חושש מתסריט 1929"

>> את העדות לכוחו הגובר קיבל ראש המועצה הכלכלית-חברתית במשרד ראש הממשלה, פרופ' מנואל טרכטנברג, על דרך השלילה. היה זה כשלפני כשבוע שלחו ארבעת הפקידים הבכירים ביותר במשרד האוצר מכתב משותף נגדו.



במכתב שהודלף לתקשורת ארבעת בכירי האוצר - המנכ"ל ירום אריאב, ראש אגף התקציבים רמי בלינקוב, החשב הכללי שוקי אורן והמפקח על הביטוח ידין ענתבי - האשימו את טרכטנברג בעבירה על החוק, ובפעולה מאחורי גבו של האוצר.

מתי בפעם האחרונה יצאו ארבעת ראשי האוצר, באופן אישי, נגד פקיד ממשלה אחר? ככל הזכור אף פעם, והעובדה שטרכטנברג זכה לכבוד המפוקפק מלמדת כי גם באוצר חדלו לזלזל בו. אחרי השבוע שעבר, אין ספק שאף אחד כבר אינו מזלזל בו עוד. שלוש שנים לאחר שנכנס לתפקיד, טרכטנברג הצליח סוף סוף להעמיד את המועצה הכלכלית-חברתית שבראשותו במרכז העשייה הכלכלית של ישראל, כאשר הטיל את כל כובד משקלו כדי להגיע להסכמה על רשת ביטחון לחוסכים לפנסיה - וניצח.



אז נכון, יש מי שמייחסים זאת בעיקר לכובד המשקל של הבוס שלו - ראש הממשלה, אהוד אולמרט, שהכריע פוליטית בעד רשת הביטחון - ולא לכובד משקלו שלו. אבל מי שמעלה את הטענות האלה, יגלה כי טרכטנברג ניצב מוכן עם כתב הגנה רהוט ומקצועי. "אני לא מקבל את האמירות שעם ישראל היסטרי, ושהוא לא מסוגל להתמודד עם הפסדים", אומר טרכטנברג בראיון מיוחד ל-TheMarker. "אלה הן אמירות שטותיות. יש כאן דור מדבר, שסובל מהפסדים באמת כבדים, וצריך לתת לו מענה. וזה לא בגלל שמישהו הכריח אותי, ושלולא הבחירות הכל היה שונה. להשקפתי, משהו אמיתי השתנה כאן - וצריך לתת לכך מענה".



בעקבות המודל הצ'יליאני



מצבו של החוסך לפנסיה בישראל, טוען טרכטנברג, רע מזה של כל חוסך אחר בעולם. אמנם בכל העולם חוסכים לפנסיה הפסידו עשרות אחוזים מהחיסכון שלהם כתוצאה מהמפולת בשוקי ההון העולמיים, אבל במרבית המדינות האחרות החוסכים נהנים מהגנת המדינה לפחות על חלק מהפנסיה שלהם. כך, בארה"ב הביטוח הלאומי המשולם לגמלאים גבוה בהרבה מבישראל (קצבת הביטוח הלאומי מכסה חלק משמעותי משכרו של הפורש). במדינות אחרות, יש פנסיה מטעם המדינה או מטעם המעסיק, המבטיחה זכויות קבועות. בדרך כלל הפנסיה הזו מנוהלת בשמרנות יחסית, דבר שהקטין את ההפסדים בה. בצ'ילה קיים המודל הצ'יליאני המפורסם, אשר מתאים את ההשקעות בפנסיה לגיל החוסך - ודואג להקטין את החשיפה לסיכון של חוסכים ערב גיל פרישה.



"צריך לאזן בין שני כוחות", אומר טרכטנברג, "מצד אחד לשלוח את החיסכון הפנסיוני לשוק ההון, כי שוק ההון הוא מנגנון יעיל הרבה יותר מהממשלה בטיפול בכספי החיסכון, ומצד שני לספק למתקרבים לגיל פרישה ביטחון מפני הסכנות הכרוכות בהשקעה בשוק. מי שמשקיע בגיל צעיר אין לו בעיה, כי בממוצע לאורך שנים שוק ההון עולה. הבעיה היא רק של המבוגרים. רוב מדינות ה-OECD פיתחו מנגנונים כאלה שמאפשרים ביטחון מינימלי, למרות שהפנסיה שלך מושקעת בשוק ההון".



בישראל, לעומת זאת, אין ביטחון מינמלי. לדברי טרכטנברג, זאת משום שאיתרע מזלה של ישראל להיקלע למשבר הכלכלי כאשר היא באמצעו של תהליך השינוי בחיסכון הפנסיוני. מצד אחד, כספי הפנסיה כבר נשלחו להשקעה בשוק ההון. מצד אחר, לא פותחו הכלים שיאזנו את הסיכונים הכרוכים בכך. למשל, לא החל עדיין יעוץ פנסיוני בבנקים "אי אפשר לשלוח את גברת כהן מחדרה לשוק ההון, מבלי שהיא תבין את מידת הסיכון שהיא רוצה לקחת על עצמה. המשבר תפס אותנו בנקודת זמן שבה התהליכים עוד לא הבשילו, ולכן אי אפשר להאשים את הציבור הישראלי שהוא מבוהל".



המענה, לפי טרכטנברג, הוא רשת הביטחון לחוסכים לפנסיה: ביטוח לחיסכון הפנסיוני של מבוגריםשעומד בתנאים חברתיים. כלומר, ביטוח שמוצע רק לחוסכים הקטנים "כי אני, וכל חברי הפרופסורים באוניברסיטה, לא זקוקים להגנת המדינה".



לא היה יותר פשוט להגדיל את קצבאות הביטוח הלאומי המשולמות לקשישים נזקקים?



"הביטוח הלאומי מטפל במי שהוא ממש חסר אמצעים. כל מי שיש לו פנסיה נמצא מעל הרף של הביטוח הלאומי. מי שנדפק כתוצאה מכך זה בעיקר העצמאים הקטנים, או השכירים במעמד הנמוך - שיש להם גם פנסיה תקציבית מזערית, וגם קצת חיסכון בקופות גמל. זה סוג האנשים שצריך לדאוג להם".



לחוסכים האלה טרכטנברג מציע ביטוח לחיסכון הפנסיוני, ומכיוון שזהו ביטוח - הוא אינו מכסה הפסדי עבר. "אי אפשר לקנות ביטוח אחרי שהבית כבר נשרף", הוא אומר.



אבל הם כבר הפסידו 20% מהפנסיה שלהם ב-2008, אז מה אתה עוזר להם עם ביטוח מפה והלאה?



"אם מסתכלים חמש שנים אחורה, מצבם לא רע. הם עדיין בפלוס לעומת מה שהם היו, כך שההפסדים שלהם הם ממש לא כצעקתה".



טוב מאוד, אז אל תתן להם רשת ביטחון בכלל



"לא נכון, כי אני חושש מאוד מהעתיד. אני חושש מכך שאנחנו נכנסים לתסריט של 1929. אם מדובר היה במחזור עסקים רגיל, אז היינו אומרים להם שכמעט בוודאות בעוד כמה שנים יהיה בסדר. אבל אנחנו נכנסים פה לתקופה שאנחנו לא יודעים לחזות אותה. מאז 1929 לא היתה תופעה כזו, והיא גם שונה מ-1929 כי העולם השתנה מאז דרמטית. יכול מאוד להיות שאנחנו נכנסים למיתון שאין לנו יכולת כלל לחזות אותו, ולכן צריך לתת לחוסכים המבוגרים הגנה מפה והלאה".



ההגנה שנקבעה היא על הבטחת חיסכון פנסיוני בסכום של 750 אלף שקלים - המספק קצבה חודשית בגובה שכר המינימום. "אם מובטחת לחוסך היוצא לפנסיה קצבה של שכר מינימום, ובמקביל יש לו עוד קצבת זקנה של יותר מ-1,000 שקלים מהביטוח הלאומי, אז בסך הכל יש לו רצפה סבירה - ואני כמדינה עשיתי את שלי".



רק שהרצפה הזו מובטחת רק לבני ה-57 ומעלה. מה עם בני ה-55?



"אני מבטיח את רשת הביטחון רק לשנים הקרובות, עד שהרגולוציה של המודל הצ'יליאני - שדואג שחוסכים מבוגרים יחסכו את כספי הפנסיה שלהם באפיקים סולידיים - תבטיח שבני ה-50 פלוס של היום לא ייתקלו באותה בעיה. כשהם יגיעו לגיל פרישה, הפנסיה שלהם כבר תהיה בטוחה יחסית".



וזהו? המודל הצ'יליאני פותר את כל בעיית הסיכונים בחיסכון הפנסיוני?



"בינתיים נראה שזה מענה מספק. אני לא חושב שיהיה צורך בהפעלת רשת ביטחון קבועה".



לא עדיף ביטוח פנסיה קבוע, כמו ביטוח פקדונות לבנקים?



"ביטוח פקדונות בבנקים כרוך בגביית פרמיה מהמפקידים. אין ארוחות חינם בשום מקום. לכן אני לא בעד ביטוח חינם שהמדינה תספק - בלי גביית פרמיה - כי אחר כך כולם



ומה עם הטענה שהמדינה הפקירה את הפנסיה של אזרחיה, ולכן היא צריכה לפצות אותם על ההפסדים?



"אי אפשר להעניק פיצוי על ארוע מאקרו כלכלי. אם כרגע כולנו נפגענו, וכולנו סופגים את המכה - אז מי יפצה את מי? אי אפשר לפצות את כולם. פיצוי משולם רק במקרים בהם יש סקטור מסוים שנפגע יותר מהאחרים.



וחוץ מזה, המדינה לא הפקירה - היא נתנה לחוסכים את האפשרות לקבל תשואה יותר גבוהה על החיסכון שלהם דרך שוק הון, מה שאכן קרה בחמש השנים האחרונות".



זה עדיין בטל בשישים מול ההתשואה המובטחת ששילמה המדינה לחוסכים לפנסיה, דרך האג"ח המיועדות, עד לפני עשרים שנה



"נכון, אבל את התשואה ההיא אי אפשר היה להמשיך ולשלם לאורך זמן. המשמעות של הבטחות, שניתנו בעבר לפנסיה, היתה שאני כמבוגר מעביר חובות כבדים לילדים שלי - הם יצטרכו, עם המסים שלהם, לשלם את הפנסיה שלי. זה לא סביר".



טרכטנבג מודע לביקורת כי המודל של רשת הביטחון מסובך וקשה להבנה. "כל מה שקשור לפנסיה הוא מסובך", הוא אומר, "וחוץ מזה - הסיבוך הגדול נבע מכך שרצינו שהרשת תעמוד בקריטריונים חברתיים, וזה חייב להפעיל מבחני הכנסה. הכי קל היה להיות לארג', ולשלם לכולם, אבל זה לא סביר חברתית, וגם לא עומד במגבלת המקורות שלנו. עדיף מבחינתי מסובך וצודק, מאשר קל ולא צודק".