שי אגסי הוא הסטיב ג'ובס הבא

>> כשאני חושב על חילוץ דטרויט, אני לא יכול שלא להרהר במה שלדעתי הוא הכלל העסקי החשוב ביותר בשוק הגלובלי המשולב והדיגיטלי של ימינו, שבו הכלים לידע ולחדשנות מתפשטים באופן כה נרחב. הכלל הוא: מה שניתן לעשות - ייעשה. השאלה היחידה היא אם אתם תעשו זאת, או מישהו אחר יעשה זאת עבורכם. רק אל תחשבו שזה לא ייעשה. אם יש לכם רעיון בדטרויט או בטנסי, הבטיחו לי שתנסו להגשים אותו, משום שמישהו אחר בדנמרק או בתל אביב יעשה זאת בעוד שנייה.

מדוע אני מעלה את העניין? משום שמישהו בעסקי הרכב בדנמרק ובתל אביב כבר מפתח חלופה אמיתית למודל העסקי של דטרויט. איני יודע אם החלופה הזאת תעבוד, אך אני יודע שניתן לעשות זאת - ושדטרויט לא עושה זאת. ולפיכך הדבר ייעשה, ובסופו של דבר - אני מהמר - גם יהיה רווחי.



וכשהדבר יקרה, החילוץ של דטרויט ייזכר כמקבילה להזרמת מיליארדי דולרים מכספם של משלמי המסים לתעשיית הקטלוגים להזמנת מוצרים דרך הדואר ערב הולדתה של ענקית המכירות הפומביות באינטרנט אי-ביי; הוא ייזכר כהזרמת מיליארדי דולרים לתעשיית התקליטורים ערב הולדת האייפוד ו-iTunes; כהזרמת מיליארדים לרשתות הספרים ערב הולדת אמזון וקינדל; או כהזרמת מיליארדים לשיפור מכונות הכתיבה ערב הולדת המחשב האישי והאינטרנט.



לרכוש קילומטרים, במקום מכוניות



על איזה מודל אני מדבר? על רשת המכוניות החשמליות שמפתחת החברה של שי אגסי, בטר פלייס. רק החודש הודיעה החברה, מפאלו אלטו שבקליפורניה, על שותפות עם מדינת הוואי לניסוי התוכנית העסקית שלה שם, לאחר שהגיעה להסכמים דומים עם ישראל, אוסטרליה, אזור המפרץ של סן פרנסיסקו וכן, גם דנמרק.



מערכת טעינת הרכב של בטר פלייס כרוכה ביצירת אלקטרונים ממקורות אנרגיה מתחדשת, כגון רוח ושמש במידה רבה ככל הניתן, ובהזנת האלקטרונים הנקיים האלה דרך תשתית ארצית להטענת רכבים חשמליים. התשתית מורכבת מעמדות הטענה - שהראשונות בהן נפתחו בשבוע שעבר בישראל - ועל תחנות אזוריות להחלפת מצברים. המערכת כולה מופעלת על ידי מרכז לבקרת שירות, המתאם בין השירותים ואחראי לגבייה.



לפי המודל של בטר פלייס, הצרכנים יכולים לקנות או לחכור רכב חשמלי מיצרנית הרכב רנו או מחברות יפאניות כגון ניסאן (ג'נרל מוטורס דחתה את אגסי), ולאחר מכן לרכוש קילומטרים מבטר פלייס, בדומה לאופן שבו רוכשים דקות שיחה בטלפונים הסלולריים דרך מפעילות הסלולר. כך, בטר פלייס מרוויחה מכל קילומטר שאתם נוסעים. ג'נרל מוטורס מוכרת מכוניות. בטר פלייס מוכרת קילומטרים של נסיעה.



הרכבים החשמליים הראשונים של רנו ושל ניסאן צפויים להגיע לדנמרק ולישראל ב-2011, בתקווה שעד אז תושלם הקמת התשתית. ביום שלישי הזמין השר לאיכות הסביבה של יפאן את בטר פלייס לחבור לפרויקט הרכב החשמלי הממשלתי הראשון יחד עם הונדה, מיצובישי וסובארו. בטר פלייס היא החברה הזרה היחידה שהוזמנה להשתתף בפרויקט ולעבוד עם חברות הרכב המובילות של יפאן כדי לבנות תחנה להחלפת מצברים של רכבים חשמליים בעיר יוקוהמה, הדטרויט של יפאן.



המצבר כאייפוד



מה שמלהיב אותי בבטר פלייס הוא שהיא בונה חברת רכב המבוססת על הפלטפורמה התעשייתית החדשה של המאה ה-21 - בדיוק כפי שעשה סטיב ג'ובס לעסקי המוסיקה.



מה הבינה אפל לפני כולם? ראשית, שהפלטפורמה הטכנולוגית הנוכחית יכולה לאפשר לכל בעל מחשב להקליט מוסיקה. שנית, שהאינטרנט ונגני ה-MP3 יאפשרו לכל אחד להעביר מוסיקה לאחרים, ולפיכך, כבר אין צורך בתקליטורים או בחברות תקליטים. אפל פשוט לקחה את החדשנות הזאת ושילבה אותה במערכת יצירה, רכישה והאזנה למוסיקה ששינתה כליל את פני התעשייה.



אגסי אומר בעצם שיש דרך חדשה לייצר ניידות, תוך שימוש באותה פלטפורמה. פשוט צריך את הסוג הנכון של מצבר לרכב - כמו האייפוד - ואת הסוג הנכון של רשת תשתיות לאומית - כמו חנות ה-iTunes - כדי שהמודל העסקי הזה יעבוד ברכבים חשמליים במחיר של 3.75 סנטים לקילומטר. האמריקאי הממוצע משלם כיום כ-7.5 סנטים לקילומטר עבור תחבורה על בסיס בנזין - מה שמגביר את ההתחממות הגלובלית ומחזק את רודני הנפט. אל תצפו שהחדשנות הזאת תצא מדטרויט. זיכרו, ב-1908 פורד ממודל T הצליחה להשיג קילומטרים רבים יותר לליטר דלק יחסית לדגמים של פורד, ג'נרל מוטורס וקרייזלר ב-2008. אך אל תהיו מופתעים אם הדבר יגיע ממקום אחר. אפשר לעשות זאת. זה ייעשה. אם נפספס את ההזדמנות לזכות במרוץ לרכב מדור 2.0 משום שנחלץ רכב מדור 1.0, לא יהיה את מי להאשים אלא את בעלי המניות החדשים של יצרניות הרכב בדטרויט: אותנו, משלמי המסים.