הרשות לענייני שמיטה

>> כבר כמה שנים שזכייניות ערוץ 2 וערוץ 10 טוענות כי הרגולציה בישראל אינה תקינה. אולי הן צודקות. הרבה אנרגיה מתבזבזת על תהליכים המצטיירים כביורוקרטיים, ששיאם במו"מ שלא היה מבייש מוכרים בשוק, לקראת דו"ח הרשות השנייה המתפרסם בכל שנה, שבו אגב בחינת עמידת הזכייניות בהתחייבויות נהפכים פרומואים של תוכניות ריאליטי לסרטים דוקומנטריים.

ברשות השנייה החליטו שלא עוד. הם, בראשות היו"ר נורית דאבוש, יסדירו את הרגולציה ויעשו סדר בבלאגן. ככה נולד השימוע בנושא מיקוד הרגולציה, או כמו שאוהבים לקרוא לו בכירים במועצת הרשות - מתווה אלכסנדר. למה שימוע? כי כביכול לא הוחלט דבר. הציבור מוזמן להביע דעתו במגוון שאלות שהעלו ראשי הרשות השנייה, שרובן נגזרות מהתקנות הנהוגות כיום ומהאופן, הלעתים קלוקל, שבו מתנהלים הדברים.



הרבה שאלות עומדות על הכף בשימוע. הרבה שינויים שעל חלקם מדברים בכירי הזכיינים כבר כמה שנים ואפשר אפילו לומר שיש היגיון בדבריהם - מדוע, למשל, לא תוכר תוכנית מושקעת ומעניינת כ"ארץ נהדרת" כתוכנית סוגה עילית מן המניין אלא רק כז'אנר מיוחד? מה איכפת לרשות באיזו שעה משודרת תוכנית שתקציב ההפקה שלה גבוה ומי אמר שדרמות לא צריכות להיות משודרות לפני שבע בערב? בכלל, כאשר המצב הפיננסי קשה, האם אין צורך להתאים את ההוצאות למציאות החדשה? יש היגיון בשאלות של הזכייניות, אבל הדעת עדיין אינה נוחה ממסמך השימוע.



מדוע? משום שהקול העולה ממנו הוא של מוזי ורטהיים, בעל השליטה בקשת; אודי אנג'ל, בעל השליטה ברשת; אבי ניר, מנכ"ל קשת; ויוחנן צנגן, מנכ"ל רשת. איזה קול נעדר מהם? קולו של הצופה, שאותו אמורה לייצג הרשות השנייה.



בכירי הרשות יאמרו כי השאלות המועלות לדיון, כמו שמיטת חובות לזכייניות ערוץ 2, הגדלת זמן הפרסום וכמות השידורים החוזרים, מועלות כשאלות וכלל לא בטוח שיעברו כחלק מהסדרת הרגולציה. אבל הבעיה נעוצה כבר בשלב העלאת השאלה. השימוע יוצר תחושה לא נוחה, המזכירה את השאלה שנהפכה לסצנת חובה בכל סרט חתונה - הכומר פונה אל הצופים ואומר: "אם מישהו מתנגד לזיווג עליו להשמיע קולו עכשיו, ולא - יידום לעד". לא מדובר בסתם רגע מתח שמצא דרכו לסרטים - בעולם האמיתי, ברוב המקרים, איש לא קם לדבר בכנסייה.



כן, הדעת אינה נוחה מכך שעל הציבור להתנגד לשאלות המועלות. במקום שהרשות השנייה תייצג אותו היא קוראת לו לצאת נגד. לא סתם רק גופים שיש להם גילדה חזקה מקימים קול צעקה - קול שיוצא דווקא נגד אחד הדברים היחידים הטובים בשימוע: ההחלטה לא להכיר בהוצאה על עמלות היתר לצורך חישוב דמי הזיכיון. בינינו, למה שדווקא הוצאת השיווק, המוכרת יותר בשמה "עמלות", תוכר? למה לא, למשל, הוצאות כוח האדם?



אגב כך, עולה השאלה אם יש לוותר לזכייניות על חובות העבר שלהן מ-2006 ו-2007. כן, עד היום, הרבה לפני פרוץ המשבר הפיננסי העולמי, לא עמדו זכייניות ערוץ 2 בתנאים שעליהם התחייבו ב-2005. בכל שנה חובות ההפקה שלהן גולגלו שנתיים קדימה ובאורח פלא שוב לא מולאו. והנה שואלת הרשות אם לא צריך להכיר באפשרות שהזכייניות לעולם לא ימלאו את חובותיהן, ולרגל שנת השמיטה להחיל את החוק הקדום גם עליהן. דאבוש מזדעקת נגד הטענה כי בכוונתה לשמוט חובות. לדבריה אין לה כל כוונה לוותר לזכייניות והיא תדאג שהכסף יילך לסוגה עילית. אם תעשה כן, נריע לה. רק שבינתיים, התחושה העולה מקריאה מייגעת של שאלות השימוע היא שברשות השנייה החליטו למקד את הרגולציה על ידי הסרתה לאלתר. ואגב כך, לגרוס את המכרז שעשתה ב-2005 על הזיכיון להפעלת ערוץ 2.