כולנו שפרה ויוסי

>> בלי קשר לשאלה מי ינצח היום בגמר הגדול - שפרה היפה והמעודנת או יוסי הישראלי שבישראלים, דבר אחד ברור: המתחרים הציגו לנו תמונת מראה של עצמנו. והכוונה היא לא ל"מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית" אלא יותר להשתקפות של החברה האנושית. כי זאת יש לדעת: כולנו שחקנים ב"אח הגדול". ולהבדיל משפרה, שוודאי תזכה בתפקידים נחשקים בדרמות טלוויזיוניות, לאון, שיקבל אולי פינה אצל גיא פינס, ויוסי, שצפוי לזכות במיליון שקל - אנחנו לא מקבלים שום דבר בתמורה.

במצלמות אבטחה, באיכון סלולרי, במעקב אחר שיטוטינו באינטרנט, בשבבים שמוטבעים במוצרים שאנו מחזיקים, במאגרי מידע ששומרים נתונים רפואיים, גנטיים וביומטריים שלנו - בכל אלה עוקב אחרינו האח הגדול מדי יום ביומו. מתחרים אלמוניים, אך מאוד לא אנונימיים, בתוכנית הריאליטי שהיא החיים בעולם המודרני.



ואכן, מצבם של בובליל ושות' טוב בהרבה ממצבנו: הם מוכרים את פרטיותם לתקופה מוגבלת תמורת תהילת עולם והסתברות לפרס כספי; אנחנו מוכרים אותה לצמיתות - ובחינם. הם יודעים לא רק שצופים בהם כל הזמן, אלא גם איפה ממוקמות המצלמות, ולכן הם למעשה בשליטה; אנחנו בדרך כלל לא יודעים מי מסתכל, מתי ולמה, ולכן אנחנו נשלטים. הם סובייקטים בעלי שם, תכונות ואתרי מעריצים; אנחנו אובייקטים עלומי שם - כלי משחק בידי חברות ענק ופקידים חרוצים.



מישל פוקו הבין זאת מזמן, כשהשליך על המציאות המודרנית את הדימוי האכזרי של הפנאופטיקון, הכלא השטני שהמציא הפילוסוף ג'רמי בנת'ם ב-1785. מדובר במבנה מעגלי, שבמרכזו חדר סוהרים. תאי האסירים פרוסים סביבו וחולקים עמו מראה דו כיוונית, המאפשרת לסוהרים לצפות באסירים אך לא להיפך. התוצאה היא, שהאסירים חושבים שבכל עת מישהו צופה בהם. בלשונו של אסי עזר, הם "מתנהגים בהתאם", גם אם חדר הסוהרים ריק ואין בו בכלל סוהר.



בנת'ם ופוקו הבינו שלמבט יש כוח ממשטר. מי שיודע, או חושב, שצופים בו, מתנהג אחרת ממי שאינו חשוף למבט. לכן, השאיפה של צופי תוכניות הריאליטי לראות את המתחרים מתנהגים "כמו הם עצמם" היא פרדוקסלית. מי שיודע שהוא חשוף למבט המצלמה משנה את התנהגותו, שואף לקונצנזוס, נזהר מסטיות שעלולות להשניא אותו על ההמון.



מי שחשוף למבט אף פעם אינו "הוא עצמו". כל המשטרים הטוטליטריים השתמשו בתובנה הזאת כדי לרסן את אזרחיהן ולהשתיק אפילו ניצנים של התנגדות. מפיקי "האח הגדול" משתמשים בזה כדי "לביים" את ההתרחשות ולהביא לצופים סיפורים הנוצרים על מחשב חדר העריכה.



כשאנחנו צופים בתוכנית בערוץ 2, אנחנו משתעשעים בתחושה שאנחנו האח הגדול: רואים הכל, שומעים הכל, יודעים מי אוהב את מי, מי בוגד ולמה. בעצם, בזמן שאנחנו צופים - בטלוויזיה, במחשב, בטלפון הסלולרי - המכשירים צופים בנו בחזרה. המידע על תנועותינו והעדפותינו נשמר במאגרי מידע אדירים, נאסף, מקוטלג, ניתן לחיפוש מיידי, ליצירת "פרופילים" של צרכנים טובים, של אזרחים מסוכנים. במשחק האמיתי - אנחנו לא האח הגדול. אנחנו דגים באקווריום.



-



הכותב הוא ד"ר ומרצה למשפטים במסלול האקדמי המכללה למינהל