האם מנהלי הבנקים ימצאו עצמם בכלא?

>> רבים מבקרים את בנקאי וול סטריט על אחריותם למשבר הפיננסי. אם הביקורת הזו תתחזק, ייתכן שכמה בנקאים ייאלצו להתמודד עם אישומים פליליים.

כפי שקורה בדרך כלל, החיפוש אחר שעירים לעזאזל אינו הוגן באופן מוחלט. ואולם מאמצי הבנקים הגדולים להפנות אצבע מאשימה לכיוון אחר - למשל, לכיוונה של פאני מיי שהיתה ערבה להלוואות מסוכנות, או לכיוונם של רואי החשבון שדרשו מהבנקים להודות כי הם מחזיקים בנכסים שכבר לא שווים הרבה - אינם נושאים פרי, והכעס בציבור האמריקאי גובר.



אחד הגורמים להתגברות הכעס הוא העובדה שחילוצי הבנקים הענקיים אינם מצליחים לשפר את מצב הכלכלה. "מוסדות שתפקידם להלוות כספים מקבלים כסף מהציבור, ואמורים להשתמש בו למתן הלוואות", אמר כריסטופר דוד, יו"ר ועדת הבנקאות של הסנאט. לטענתו, במקום זאת, בנקים אוגרים מזומנים וקונים בנקים אחרים - אך אינם מלווים את הכסף לאנשים הזקוקים לאשראי.



מצילים את הבנקים - לא את הכלכלה



לממשל בוש היו סיבות טובות שלא להטיל מגבלות מחמירות על הגופים שקיבלו כספי חילוץ; היה עליו למצוא דרך לחדש את זרימת ההון במערכת הבנקאות מבלי להדביק סטיגמה למי שלקח את הכסף. מגבלות נוקשות על האופן שבו יש להשתמש בכסף היו מבריחות מוסדות בריאים.



עם זאת, הבנקאים היו צריכים לדעת כי גם אם הם משוחררים ממגבלות רגולטריות הם חשופים לסיכון של מרמור וביקורת ציבורית. מעטים האמריקאים שחלמו להרוויח סכומים דומים לאלה שמרבית בנקאי ההשקעות קיבלו כמובנים מאליהם. נשאלת השאלה מדוע צריכים מנהלי הבנקים לקבל בונוסים בשנה של הפסדים. הטענה כי יש צורך לשמר מנהלים מוערכים אינה משכנעת כשמדובר במנהלים שגרמו לבלגן הנוכחי.



כדי שכלכלה מודרנית תצמח, יש צורך במערכת בנקאות מתפקדת; זה אמנם תנאי הכרחי, אך הוא לא מספיק. תוכנית החילוץ לבנקים לא נועדה להציל את הכלכלה - ועובדה זו לא הודגשה על ידי מי שקידם אותה.



לאנשי הממשל בוואשינגטון לקח זמן רב מהצפוי להבין את עומק המשבר ואת חומרתו. בתחילה הם התייחסו לעניין כאל מחנק אשראי אמריקאי, ולא כאל מיתון עולמי. חילוץ הבנקים היה הפעולה היחידה שנקט הממשל, והציבור בתמימותו האמין כי היא אמורה להפוך את חייו לבטוחים יותר. אך זה לא קרה, והציבור החל התמרמר.



אם הלחץ הציבורי לתבוע בנקאים יגבר, תתעורר השאלה אילו אישומים אפשר יהיה להוכיח מבחינה משפטית. מנהלי טייקו גנבו מהחברה; מנהלי אנרון זייפו דו"חות כספיים והפרו את חוקי ראיית החשבון; וורלדקום שיקרה לגבי ההוצאות שלה והפכה הפסדים לרווחים - בבלגן הנוכחי, לעומת זאת, יש סימנים לכך שבנקאים בכירים רבים כלל לא הבינו את מידת הסיכונים שהם נוטלים, והיו המומים כשההפסדים החלו להצטבר.



ייתכן שהדבר מעיד על טיפשות, ומצדיק את הדרישה כי המנהלים יוותרו על הבונוסים שלהם - אבל טיפשות אינה פשע. כפי שכתב החודש שופט מחוזי, בהתייחסו לטענות נגד מנהלים בחברת המשכנתאות קאונטריווייד פייננשל, "חוקי ני"ע הפדרליים אינם חלים על שיפוט עסקי לקוי או על פעולות שכשלו".



ואולם לטענת מריאנה פאלזר, שופטת מלוס אנג'לס, אפשר לתבוע מנהלי חברות - גם כשאין הוכחה כי ידעו שהדו"חות הכספיים ממעיטים בערך ההפסדים והסיכונים העומדים בפני החברה. "קאונטריווייד היא מקרה יוצא דופן, שבו הפעולות הבסיסיות של החברה עומדות בסתירה גמורה להצהרות הציבוריות שלה", כתבה פאלזר. מסיבה זו, לדבריה, הצהרות אלה יכולות לשמש בסיס לתביעה.



"הצהרות על 'איכות גבוהה' אינן בנות תביעה בדרך כלל", כתבה השופטת, "אבל במקרה של קאונטריווייד הפער בין ההצהרות הציבוריות של החברה לבין הנהלים שלה היה עמוק כל כך, שאפילו התיאור 'איכות גבוהה' יכול להיחשב לכוזב ומטעה".



בסופו של דבר לא קבעה פאלזר כי קאונטרווייד הפרה את חוקי ני"ע. היא רק סיפקה חמצן לתביעה שטענה כי מנהלי החברה פעלו בניגוד לחוק, כשהצהירו באופן שקרי שהם עומדים בסטנדרטים מחמירים של חיתום בהנפקת הלוואות למשכנתאות.



יש בסיס לאישום



פאלזר לא המציאה חוק חדש. בית המשפט לערעורים בארה"ב, שאליו עירערה קאונטריווייד, קבע: "אם הנאשם טוען שנוהלי ההלוואות שלו שמרניים ושהערבונות שלו מספיקים, אפשר לקבוע שהשמטה של עובדות הסותרות מצגת זו, בין אם בזדון או מחוסר זהירות, היא עבירה על חוקי ניירות הערך".



דברים אלה נכתבו אמנם ב-1990 - בהתייחס להצהרותיו של הבנק, זמן קצר לפני שהפסדיו הרקיעו שחקים ומחיר המניה שלו צנח - אך הם נשמעים נכונים גם כיום. "בכל הנוגע לניהול סיכונים", אמר מנהל בכיר בליהמן ברדרס כמה חודשים לפני שהחברה קרסה, "אנו ממשיכים לפעול עם פיקוח הדוק ברמה גבוהה, כפי שידוע כי אנו נוהגים לעשות".



המקרים המוזכרים כאן הם תביעות אזרחיות, שהוגשו בידי קבוצות פרטיות. נכון לעכשיו, לא ידוע אם רשות ני"ע בארה"ב (SEC) תגיש תביעה נגד מנהלים שטענו כי נוהלי ההלוואות שלהם שמרניים ומצויים בפיקוח, או אם משרד המשפטים יגיש תביעה פלילית ללא הוכחות לביצוען של עבירות חמורות.



ואולם אם הכעס על בנקאי וול סטריט יחריף, המצב עשוי להשתנות. המנהלים אולי לא הבינו עד כמה הם פוגעים בבנקים שלהם, אך ייתכן שאפשר יהיה להוכיח שהם ידעו, או היו צריכים לדעת, שההחלטה להציג את נוהלי ההלוואות שלהם כשמרניים ונתונים לפיקוח הדוק היתה שגויה ביותר.