השבחים חולקו מוקדם מדי: תוכנית החילוץ הבריטית למגזר הפיננסים לא מצליחה לעמוד ביעדים שהציבה

>> תוכנית החילוץ של ממשלת בריטניה למגזר הפיננסים, בסך 50 מיליארד ליש"ט (75 מיליארד דולר), אומצה באוקטובר כמופת וכדוגמה על ידי ממשלות בעולם, שהכריזו על תוכניות דומות. ואולם ייתכן כי השבחים חולקו מוקדם מדי. התוכנית נקלעה לקשיים עקב התנגדותם של הבנקים הבריטיים להגדיל את פעילות ההלוואות, בשל המשבר הכלכלי.

כאשר ראש ממשלת בריטניה גורדון בראון חשף את תוכניתו להלאמה חלקית של מגזר הבנקאות והזרמת הון לבנקים בתמורה לנתחים ממניותיהם, הוא הבטיח לייצב את המערכת הפיננסית ולהפשיר את שוקי האשראי המקומיים.



החלק הראשון של התוכנית עבד: הבנקים שהיו במצוקה ניצלו מקריסה. התמיכה הציבורית בבראון נסקה, ועיתונים אחדים אף הדביקו לו את הכינוי "פלאש גורדון".



ואולם חודשיים בלבד לאחר שנחשפה התוכנית, היא זוכה לביקורת גוברת והולכת מצד בנקאים, כלכלנים ופוליטיקאים מהאופוזיציה, הטוענים כי תוכניתו של בראון נכשלה. ביום שישי הכיר בראון בצורך לנקוט צעדים נוספים, ואמר כי הממשלה עובדת על שלב שני של התוכנית החילוץ.



"אין כל סימן להקלה משמעותית בתנאי האשראי, ובנקים אחדים אף מקשיחים את תנאי האשראי", אמר מייקל טיילור, כלכלן בכיר בלומברד סטריט ריסרץ'.



כשממשלת בריטניה הסכימה להזרים 50 מיליארד ליש"ט לבנקים בתמורה לנתחי מניות גדולים, כוונתה היתה להשתמש באחזקותיה בבנקים כדי לאלצם להקל את תנאי האשראי לעסקים ולצרכנים. קו אשראי נוסף שנועד לתמוך בהלוואות בין-בנקאיות, בשילוב עם חבילת תמריצים כלכליים ושורה של הורדות ריבית חדות, היו אמורים לעודד את הבנקים להלוות - אך נחלו כישלון.



אף שהריבית הבין-בנקאית ירדה, היא נותרה גבוהה באופן יחסי, משום שהבנקים החלו לאגור כספים מחשש לעלייה בשיעור שמיטת החובות. בנוסף, הבנקים לא הציעו לצרכנים ריביות מופחתות.



לדברי אנליסטים, ההערכה כי היוון מחדש של הבנקים יוביל לתיקון שוקי האשראי היתה פגומה מיסודה. מצד אחד, התוכנית נועדה לאלץ את הבנקים להפחית את רמת הסיכונים ולחזור לרווחיות, כדי שיוכלו להחזיר את ההלוואה הממשלתית; מצד אחר, היא מפעילה עליהם לחץ להלוות יותר - ולקחת על עצמם סיכונים נוספים.



"יעדי המדיניות סותרים ובלתי מובנים. הממשלה צריכה להחליט מה העדיפות העליונה שלה", אמר מייקל קוגאן, מנהל התאחדות בנקי המשכנתאות הבריטיים.



שר האוצר הבריטי, אליסטר דרלינג, תקף את הבנקים על כך שלא מילאו את חלקם בעסקה. ואולם לדברי אנליסטים היו לתוכנית שני פגמים מובנים: הדרישה שהבנקים יקצו יותר כספים כרזרבות, במקרה של הפסדים, והערכה מוטעית של הסכנה הטמונה בנכסים הרעילים שנותרו במאזני הבנקים.