מקריבים את החינוכית על עגל הזהב של הרייטינג

>> השידור הציבורי גוסס. במשך שנים הוא נרמס תחת הרוקדים מסביב לעגל ההפרטה. הערוצים המסחריים, הכבלים והלוויין - שכולם קיבלו מהמדינה את משאבי התדרים וזיכיונות השידור שלהם - עשו כמיטב יכולתם כדי לממש את ייעודם הקדוש: להרוויח כסף.

ההצלחה חלקית. לפי הערוצים המסחריים, הסיבות העיקריות לאי מימוש פוטנציאל הרווח הוא קוטן השוק, דמי הזיכיון העצומים שנתנו למדינה כדי לקבל את זכיונות השידור והרגולטור, שמנסה לאלץ אותם לעמוד באיכויות תכני השידור. המחוקק, בתבונתו, קבע כי מול הלחץ הכלכלי של השידור המסחרי חייב להתקיים שידור ציבורי שמשוחרר מאימת הדו"חות הרבעוניים. בכך הלכה הכנסת בעקבות המחוקקים בארה"ב, בריטניה, צרפת ושאר מדינות התרבות. ובכל זאת, השידור הציבורי גווע.



ביותר מ-40 שנות טלוויזיה רוב יהלומי כתר השידור נחצבו בשידור הציבורי - כמו "פרפר נחמד", "קישקשתא" ו"זהו זה". ואולם מאז שפרץ השידור המסחרי כבר לא מחפשים יהלומים, אלא כסף. השידור הציבורי גווע מפני שהחלישו אותו, ועתה באים אליו בטענות כי הוא חלש. השידור הציבורי לא מצויד בכלים להתמודד עם הערוצים המסחריים. הוא לא מוכר פרסום ולא נשען על רייטינג. לו היה כזה, לא היה בו צורך. התמעטות הצפייה בערוצים הציבוריים הפכה לכלי ניגוח, וכך, משנה לשנה, נותנים לו פחות, מנתקים אותו מצינורות החמצן ומצפים למותו.



השאלה אינה אם יש מקום לשידור ציבורי. כל בר דעת יודע שאלטרנטיוות צפייה פורצת דרך, חדשנית, איכותית, מהמרת ומעודדת יצירה מקומית יכולה להיוולד רק בערוצים נטולי אימת רייטינג. המשבר הכלכלי נראה עתה לבוני עגל הזהב של ההפרטה הזדמנות פז לחיסול השידור הציבורי. בואו, הם אומרים, נבטל את האגרה, נחזיר לאזרח את 500 השקלים שלוקחים ממנו מדי שנה, ניקח את תקציבה הזעום של החינוכית, וניתן עוד קצת הקלות לגורמים השידור המסחרי, שיוכלו לעבור את התקופה הרעה הזאת. ראשי משק השידור אינם שונים מאבירי שוק ההון, שמבקשים מהמדינה שתעזוב אותם לנפשם כשהמצב טוב, ומדפקים על דלתה כשהם מפסידים. כמו תמיד, הקורבן הוא האזרח.



אבל עדיין ניתן עדיין להציל את השידור הציבורי. בניגוד לשידור המסחרי, שבו המחוקק לא הסתפק רק בהפעלת מנגנון של "חוקק ושכח", והטמיע בחוק גם מערך רגולטורי שיפקח על הביצוע, אין הדבר כן בשידור הציבורי. בהעדרה של רגולציה, הוא עושה מה שהוא יכול, שזה כמעט כלום.



עתה, כשמדברים על איחוד בין הרגולטורים של הכבלים והלוויין לרגולטורים של הערוצים המסחריים, צריך להרחיב את המהלך ולהכפיף גם את השידור הציבורי מתחת לכנפי הרגולטור. הרי קשה להעלות על הדעת שהרגולטור יקטלג כל שנייה בערוץ המסחרי, אבל לא ייגע בערוץ הציבורי. במקום זה, יש לנסח במדויק את דרישות המחוקק מהערוצים הציבוריים, ולמנות רגולטור שיוודא כי השידור הציבורי מקיים את שליחותו.



הכותבת היא מנכ"לית הטלוויזיה החינוכית