בנו של התופר

לאחר כתיבת 13,467 מדורים רצופים שנושאם "המשבר" הרגשתי כי אין לי הרבה להוסיף בעניין בעת זו של מלים גבוהות ומספרים נמוכים, וגמרתי אומר עם עצמי לעשות אתנחתא זוטא ולהפיל על אוזניכם סיפור שראשיתו לפני שלושה עשורים וסיומו - כך בחר הגורל - בימים אלה ממש.



מעשה שהיה כך היה וכו':

בבית הספר היסודי שבו למדתי אירח לי למסדרונות חבר ללימודים - הבה נכנה אותו "גיא" - שהוריו היו "עשירים". אינני משוכנע כי המלה "עשירים" של שנות ה-70 המאוחרות מצטלצלת באוזן של ימינו בדרך שבה התגלגלה אז המלה על הלשון, בתחושה של קנאה גדולה, מהולה בהערצה ובתפארה ובתחושה של חיל גדול ושל שגב ושל, בעיקר, "אח, איך שפר עליו גורלו להיות בן ל'הורים עשירים', ואילו אנו, בני הפועלים שאנחנו, יכולים רק לחלום על פיתה עם חומוס מהמכולת של חיים, על בקבוק 'קוקה קולה', ועל קרמבו לקינוח".



אצלנו, בני העניים, הוגשו מיני מזון אחרים: שתי פרוסות לחם אחיד מודבקות במרגרינה "בלו-בנד" ומעובות בפרוסת פסטרמה ורדרדה. ולהחליק את הזוועה בגרון? בברזייה הקרובה למקום מגוריכם, תודה. כמה התקנאנו בגיא זה, על מכנסי הג'ינס היקרים שלו, על נעלי ההתעמלות המעודכנות שלו ועל הפיתה עם חומוס מהמכולת של חיים.



סיפרו שהוריו בעלי מתפרה גדולה, שסרגה בעבור "פולגת" ("מה שאני רואה באירופה - אני קונה ב'פולגת'") ובעבור "אופנת ברוך". הם התגוררו בשיכון הצנחנים, משכנם של אנשי הקבע ושל עשירי החלק הדרומי של רמת גן. אפשר שלא היו עשירים. אפשר שאני טועה בנקודה זו לעניין אנשי שיכון הצנחנים, אבל ללא ספק השתכנו בווילות. בעבורנו, שוכני השיכונים והבניינים המשותפים, להתגורר בווילה היה עניין דומה ללראות משהו באירופה ולקנות אותו אחר כך בישראל. מי ידע אז בכלל את פירושן של המלים "צמוד קרקע"? מי ידע איך מגיעים לאירופה?



לימים התיידדנו והוא הזמין אותי לביתו. ואמנם, היה זה בית עשירים. במרכז הסלון, על שולחן קפה שקוף, הונחה קונסולת אטארי נוצצת ולצדה עמדו אופני כושר. היתה זו הפעם הראשונה בחיי שבה ראיתי אופני כושר והתפלאתי כל כך על פלא זה, עד שהוא נאלץ לתקוע בי מרפק ולשאול, "לא ראית אופני כושר בחיים?" "בטח שראיתי", השבתי. "בשושלת. נדמה לי שראיתי את דקס דקסטר רוכב על זוג דומה מאוד לזה". הוא העיר "אתה צופה בזבל הזה?" ואני השבתי, נעלב, "עם אמא שלי, בכל יום ראשון. זו סדרה איכותית מאוד". הוא פלט איזה "פפפפפף" ארוך והציע שנעבור לשחק ב-"Brick layer".



אחר כך נפרדו דרכנו, כדרכם של אנשים, ונפגשנו שוב לאחר תקופת הצבא. הוא היה שרוי בעיצומו של תכנון הטיול שלו להודו, בדרך שבה בני 22 משוכנעים שאם יתמקדו בדבר הוא ימלא את חייהם. הוא דיבר על זה, חשב על זה, קרא על זה והיה מסור לכך בדרך שאינה נופלת מזו של נזירים לדתם.



ואז הגיע הטלפון. מאבא שלו. הוא התגורר באותה תקופה בדירת רווקים בתל אביב שמומנה מכספי הוריו. "גיא", אמר לו אביו, "יש לי הצעה שלא תוכל לסרב לה". והוא הציע, "תוותר על הנסיעה המטופשת להודו. יש שם דיזנטריה, מלריה, טיפוס, קדחת, שחין, דבר ועוד מאה מחלות שהרפואה המערבית לא מכירה. דלג על הטיול המיותר הזה ואני אממן לך נסיעה מחוף לחוף בארה"ב. שמור את החסכונות שלך לקניות בניו יורק. אמא ואני נממן את הטיסה, את השהות, את שכירת הרכב, אפילו נקצה לך אש"ל יומי. רק אל תיסע להודו. זה נורא מטומטם לנסוע לשם. ובכלל, אמא לא תישן בלילה".



גיא הירהר בזה קצת ואמר "בשום פנים ואופן לא. הודו היא החיים. הודו היא העולם. הודו היא אני". ואז אבא של גיא אמר, "אם תיסע להודו לא נוכל להמשיך לממן לך את שכר הדירה. לא נוכל לשלם לך על שכר הלימוד באוניברסיטה כשתתחיל ללמוד, ולא נוכל לעזור לך בשום דרך. אם אתה רוצה עצמאות, אז אתה צריך להיות מוכן לשלם עליה". ולסיום קינח ב"אבל אם תיסע לניו יורק, כשתחזור, אמא ואני חשבנו לקנות לך אוטו. אתה כבר ילד גדול. לא טוב שתיסע באוטובוסים בתקופה הזאת".



זה נגמר בטיסה לניו יורק, בטיול מחוף לחוף, בחברת אמריקאית מתולתלת בשם ג'נפיר וב"גולף" ספורט בצבע אדום.



חלפו שנים. היחסים עם ג'נפיר הבשילו לכדי החלטה להתחתן. שלושה חודשים קודם להודעה המרוגשת בבית ההורים הודיעה אחותו של גיא, נירית, על כוונתה להתחתן. התופר ואשתו כינסו את שני ילדיהם לשיחה מלב אל לב והציעו להם הצעה נוספת שאי אפשר לסרב לה: ההורים התעתדו לעבור לגבעתיים לבית דירות חדש ומפואר, להשתכן שם בפנטהאוז, והם חשבו שיהיה נכון, מתאים ומאוד משפחתי, אם הם ירכשו בעבור ילדיהם האהובים שתי דירות באותו הבניין. "אבל זה אומר שנגור כולנו באותו הבניין", אמר גיא את המובן מאליו. "נכון", הסכים התופר והוסיף "זה לא יהיה דבר נהדר?"



"מה אתה אומר?" שאל אותי גיא. אני השבתי, בתמימות, "נשמע לי שעדיף לעבור למתקן כליאה של השב"ס. שם, לפחות צפויה לך פרטיות, גם אם רק בחלק קטן של היממה. בצינוק למשל". וגיא הסכים ואמר לאביו, "תודה - אבל לא תודה". ואביו השיב, "אם כך, תקנה דירה בכוחות עצמך וגם את החתונה תממן מכיסך. אולי ההורים של ג'נפיר יעזרו". וגיא הזכיר, "אביה מת לפני עשור ואמא שלה היא מורה בבית ספר. אם יהיה לה כסף לכרטיס טיסה לישראל, לבוא לחתונה, זה יהיה הישג".



ואבא שלו אמר, "אז תמצא מישהי אחרת להתחתן אתה, או שתמצא כסף. אני על החתונה הזאת ועל דירה אחרת, במקום אחר, לא משלם. נירית הסכימה להתגורר אתנו. היא תקבל את הדירה מתחתינו, זו עם החנייה המקורה". וגיא אמר, "אבל אני הבן שלך". והתופר אמר, "אבל זה הכסף שלי".



זה נגמר בחתונה ב"שם-מים", בדירה בקומה הרביעית בבית דירות מפואר בגבעתיים, בחנייה כפולה, לא מקורה, בכרטיס טיסה במחלקת עסקים לאימא של ג'נפיר ובשבוע במלון חמישה כוכבים בתל אביב.



לפני כמה חודשים התופר מת. האמא מתה שנתיים קודם לכן. בשבעה סיפר לי גיא שאביו הוריש את כל כספו לנירית ולבעלה. לגיא הוא השאיר את הרכב שלו, איזו "ניסאן" מאובזרת. "אתה מתכוון לעשות עם זה משהו?" שאלתי אותו. "להילחם נגד אחותי בבית משפט?" הוא הבהיר את האופציות העומדות בפניו, "לא, אני לא אעשה עם זה כלום. שתהיה בריאה. אני אוהב אותה. היא אחותי. הוא, שייחנק עם הכסף שלו בקבר". כשקם מהשבעה פירסם מודעה למכירת הדירה בגבעתיים.



וקטנה לסיום



וביל גייטס אמר "אני לא מתכוון להוריש לילדים שלי מיליארד דולר. אין אף בן אדם בעולם שצריך מיליארד דולר. אם אחרי שאמות הם יצטרכו מיליארד דולר כדי להסתדר בחיים, כנראה שאני ואמא שלהם היינו הורים גרועים במיוחד".



להערות, הארות והצעות שאי אפשר לסרב להן:



shaigolden@gmail.com