הפירמידה שקרסה כמגדל קלפים

>> צרות ניחתות בצרורות. שיחות השבוע, לא רק בחוגים פיננסיים, סבו סביב החבטות, הנאמדות ב-50 מיליארד דולר - סכום שאינו רחוק מתקציבה השנתי של ישראל - שספגו רבבות חוסכים ומשקיעים ברחבי העולם, שניקזו את מיטב כספם לקרנות נאמנות בניהולו של האמריקאי היהודי ברנארד מאדוף (בארה"ב הוגים: מיידוף).

בקרב הקורבנות שנלכדו ברשת קוריו העבותים של מאדוף, לא נפקד מקומה של שמנת הבנקאות העולמית: סאנטאנדר הספרדי, נאסיונל דה-פארי הצרפתי, אוניקרדיט האיטלקי, מדיצ'י האוסטרי, HSBC ורויאל בנק אוף סקוטלנד הבריטיים, בנקים ומנהלי השקעות בשווייץ ועוד רבים וטובים, תמימים ותאבי בצע.



הגופים לעיל נפתו לרכוש יחידות בקרנות מאדוף לחשבונם העצמי (נוסטרו), ו/או מימנו הלוואות ללקוחות, ששיעבדו להם את הקרנות שרכשו. לצמרת הפיננסית נספחו קרנות גידור, קרנות השקעה פרטיות, קרנות נאמנות, ישיבות, אוניברסיטאות (בהן ייל והארוורד), בתי חולים ומוסדות צדקה למיניהן, שלא להזכיר משקיעים פרטיים בישי-מזל ואחדים מבני משפחתו של מאדוף עצמו, שירדו מנכסיהם.



הצד השווה לכולם - שבטחו בכישוריו של הגורו והוקסמו מן התשואות העודפות-הכוזבות, כ-10% מדי שנה, שהנחילו כביכול קרנותיו. מאדוף עצמו תרם מאות אלפי דולרים לצדקה ולמפלגה הדמוקרטית - המצדדת, באורח אירוני, בהידוק הפיקוח על המערכת הפיננסית.



פונזי ענק



בדומה לדהרתם של משקיעים לעבר אפיקי אג"ח הזיבורית של משכנתאות הסאבפריים, מוגנטו משקיעים בקרנות הדמה של מאדוף על ידי נכונותו לפדות בכל עת את היחידות שרכשו בקרנותיו ועל ידי תשואות הדמה שהניבו לאורך דור ויותר.



תשואות מטרונומיות אלה לא היו אלא פרי תחבולת-פירמידה עתיקת-יומין (המכונה בארה"ב הונאת-פונזי, על שם ממציאה האיטלקי, צ'ארלס פונזי, שהיגר לארה"ב בתחילת שנות המאה ה-20), שנסמכה על ההנחה שכל עוד עלו הסכומים שגייסו מאדוף ומשווקיו לקרנותיו על הסכומים שנפדו מהן, לא תיגלה התרמית. מרגע שעלו סכומי הפדיון (על רקע מחנק האשראי והמפולת בבורסה) על סכומי הגיוס, ונסתם תזרים המזומנים, נגזר דינה של התרמית לכליה.



כה רב האמון שנסך מאדוף בקורבנותיו, עד שמנהלי כספים שניזרו מרכוש יחידות בקרנותיו, נאלצו לתרץ ללקוחותיהם מדוע נמנעו להשקיע את משאביהם באפיקים "כה מבטיחים".



אף שברי שלמעילה כה נכבדה היו עשרות שותפים לדבר עבירה, לא ברי מה עולל מאדוף לסכומים שהזרימו לו קורבנותיו, וכיצד נעלמו מעלליו מעיניהם (הלא פקוחות) של רשות ניירות הערך בארה"ב ושל גופי בקרה אחרים תקופה כה ארוכה.



כך או כך, חזקה על פרשת מאדוף, שבה מעורבים, לרע יותר מאשר לטוב, מתווכים, משווקים, מבקרים, רואי חשבון, תאגידי ביטוח וקרנות למיניהן, שתזיק למנהלי השקעה אחרים; תעסיק בתי משפט ברחבי העולם שנים אחדות; ותעצים את המחלוקת בדבר הצורך בהסדרה קפדנית של המערכת הפיננסית, הפרוצה לכל נוכל.



הלקח המתבקש מתעלומת מאדוף, שהיה לאגדה בחייו, הוא שאף שאין מנוס מהידוק הבקרה על פעילותם החסויה של בנקים, קרנות נאמנות, קרנות גידור וקרנות השקעה פרטיות, לעולם לא יהיה בהחמרת הפיקוח - לעצמה - כדי להכחיד מעילות מן העולם: נוכלים, כתאונות דרכים, לעולם אינם כלים. כך גם פרייארים הנופלים ברשתם.



עצת חינם לבנק הפועלים



יותר צפויות מפרשת מאדוף, שניחתה על העולם הפיננסי כרעם ביום בהיר, היו הפיחות בדירוג הבטיחות של נמלי התעופה בישראל והצטרפותו של בנק הפועלים לשורה ארוכה ונכבדה של בנקים מובילים בעולם, רובם ככולם גדולים הרבה ממנו, שדירוגם צונח קוממיות דרומה. לכרסום במעמדו של בנק הפועלים שותפים, מן הסתם, רבבות משקיעים, המשפילים את שוויין הבורסאי של מניותיו לכדי מחצית הונו העצמי.



שוויין הנחות של מניות הפועלים הוא תולדה של תוצאותיו העסקיות הירודות בשנים האחרונות; של קריסת מערכת המחשוב שלו; של פיטורי 900 מעובדיו; של אי-שקיפות תמוהה בדיווח על ייקור עמלותיו ב-36%; של היעדר גילוי נאות באשר לחשיפותיהן (בין השאר, לקרנות מאדוף) של חברות בנות; של דברי בלע סרי טעם שמטיח מנכ"לו, צבי זיו, בתקשורת; ולא במקום האחרון, של השכר המופרז וטובות ההנאה המפליגות שמרעיפה הנהלת הבנק, באישור מועצת מנהליו, על עצמה. לצלם של כשלים אלה, מתבקשת, במערכת המכבדת את עצמה, התפטרותה לאלתר של הנהלת הבנק. והיה אם תמאן לפרוש מרצונה, ראוי שיכפו עליה בעלי המניות המוסדיים הר כגיגית. אבוי, בישראל, שבה יד רוחצת יד, קלוש הסיכוי שיתממש תרחיש כזה.



אם חזקה על קברניטיו הסוררים של הפועלים לדבוק במשרותיהם ולהוסיף לתגמל את עצמם במענקים, באופציות ובטובות הנאה למיניהן, ראוי שישקלו פתרון יצירתי, כזה שאימצו עמיתיהם הדגולים בשווייץ. בשבוע שעבר החליט ענק הבנקאות השווייצי, קרדיט סוויס, לתחוב - במערוך - למעמקי גרונם של מנהליו הבכירים שסרחו בונוסים נקובים באותה סחורה פגומה שהנחילה הפסדי עתק לבעלי מניותיו הדוויים. הכוונה לאותן אג"ח-זיבורית (המשוערכות בשווי נומינלי, לא ריאלי, של 100%), הגודשות לדיראון את חשבון הנוסטרו העצמי שלו.