וברשות שדות התעופה עדיין חוגגים

>> אפשר להבין את ההפתעה המהולה בזעם שמעוררת בקרב גורמי התעופה בישראל החלטת רשות התעופה הפדרלית של ארה"ב, להוריד את דרג הבטיחות ופיקוח הטיסה של ישראל לקטגוריה שבה ממוקמות מדינות עולם שלישי. אף אחד מהם לא דמיין בסיוטי הלילה שלו שהרשות האמריקאית תעשה מהלך כזה, שמתפרש כאי אמון בתעופה האזרחית הישראלית.

אלא שאת הנוסעים שנזקקו השנה לשירותי התעופה בתקווה להגיע ליעדם בזמן, ההחלטה הפתיעה פחות. בשנה האחרונה התרבו ברשות שדות התעופה (רש"ת) שביתות ועיצומים, שלוו בשיבוש לוח הטיסות, באי ביצוע עבודות תחזוקה במועדן ובאי טיפול במזוודות הנוסעים הנוחתים בתנב"ג.



מההיבט של יחסי העבודה, הבעיה אינה רק בשביתות, אלא בעובדה שרובן יוצאות אל הפועל ללא התראה מראש שתאפשר לציבור להכין את עצמו לשיבושים. למעשה גם עובדי רשות שדות התעופה עצמם אינם יודעים בדרך כלל מתי בדיוק הם יידרשו לשבות ולמשך כמה זמן. אנשי הוועד רואים באמצעי השביתה נשק חשוב במאבקם לשיפור תנאי ההעסקה, אך השביתה האפקטיווית מבחינתם היא זו שתפסה את הנוסעים עם המכנסיים למטה, למשל באמצע התור לבידוק.



הנורמות הבעייתיות שהשתרשו בגופים מונפוליסטיים במשק כמו רש"ת, הנמלים, חברת חשמל או רכבת ישראל, המתבטאות בשיבושי פתע, זלזול בלקוחות, ובמקרה של רכבת ישראל - חשדות קשים לאי ניקיון כפיים, נובעות מהעוצמה הכמעט בלתי מוגבלת שצברו הוועדים, ולא פחות מכך מהחולשה שמפגינים ההסתדרות, הנהלות הארגונים והממשלה כלפי עוצמה זו.



הוועדים הפכו בשנים האחרונות לגורם הדומיננטי בארגון. בגופים כמו רש"ת, נמלי הים או חברת החשמל, שיעור גבוה מהעובדים הם קרובי משפחה ו/או מקורבים לחברי הוועדים. ההסתדרות מכירה בבעיה אך סופקת כפיים בחוסר אונים. ואילו ההנהלות מטפלות בבעייה בפינצטה, כדי לא להתעמת, חלילה, עם הוועדים המחזיקים את האצבע על השאלטר.



הסכמי העבודה שמשיגים הוועדים עם הנהלות דוחפים כלפי מעלה את רמות השכר של בכירים באותם גופים לרמה בלתי הגיונית ככל שמדובר במגזר הציבורי. לפי דו"ח השכר האחרון של הממונה על השכר באוצר, קיבלו בכירי רש"ת שכר (ברוטו) של 56-57 אלף שקל. אפשר היה להשלים עם רמת שכר זו, גם אם מקורה בכספי משלם המסים, אילו היה מדובר בגוף מכוון-לקוח, כזה המספק שירות מיטבי, בלא ביטולי טיסות או מזוודות שנעצרו בדרך מהמטוס לטרמינל בגלל שביתת פתע. במצב הקיים כיום ברש"ת ובארגונים דומים, סטירת הלחי האמריקאית, כמה מצער לומר, היתה במקומה.