לפעמים דווקא לא חייבים לפעול

>> פעמים רבות לוקים מנהלים בעשיית יתר שאינה מסייעת לתהליכי קבלת החלטות רציונליים - כך קובע מחקר חדש שנערך על ידי שני חוקרים מהמחלקה למינהל עסקים באוניברסיטת בן גוריון בנגב, פרופ' מיכאל בר-אלי וד"ר עופר עזר, יחד עם פרופ' אילנה ריטוב מהאוניברסיטה העברית בירושלים. המחקר, שהתפרסם בגיליון המיוחד "2008 Year in Ideas" של ה"ניו יורק טיימס מגזין", עסק ב"הטיית העשייה" בקרב שוערי כדורגל ברמות הגבוהות, כאשר הם נמצאים בפני בעיטת עונשין מ-11 מטרים - הפנדל.

מניתוח תוצאותיהן של 286 בעיטות פנדל שנאספו מהכדורגל המקצועי ברמות הגבוהות ביותר, עלה כי ב-94% מהבעיטות קפצו השוערים ימינה או שמאלה; זאת על אף שניתוח הסיכויים לעצירת הבעיטה הצביע כי הסיכוי הטוב ביותר לעצירת בעיטה הוא דווקא כאשר השוער נותר במרכז השער.

החוקרים מסבירים את התוצאה המפתיעה באמצעות "תיאוריית הנורמה", שהציעו זוכה פרס נובל פרופ' דניאל כהנמן ושותפו פרופ' דייל מילר. על פי התיאוריה, השוערים יחושו חרטה רבה יותר אם יספגו שער לאחר שבחרו לא לפעול. לכן, מסבירים החוקרים, יקפצו לאחד הצדדים - ויפעלו בניגוד להסתברות.

התנהגות השוערים מוסברת על ידי החוקרים בעשיית יתר והמנגנון הפסיכולוגי שבבסיסה מכונה "הטיית העשייה". הטייה זו יכולה לבוא לידי ביטוי למשל בהחלטת משקיעים אם לשנות (או לא) את תיק ההשקעות שלהם, או להשפיע על מנהלים בשאלה האם להותיר את האסטרטגיה של החברה על כנה אם הנורמה המקובלת היא, למשל, שמנהל חדש משנה את פעילות החברה באופן כלשהו, הרי ש"הטיית העשייה" עלולה לגרום לכך שמנהלים חדשים ייטו לבצע שינויים מוגזמים (ומיותרים), גם כשאין כל צורך אמיתי בהם. באופן דומה, עלולים מקבלי החלטות במגזר הציבורי להיות מושפעים מ"הטיית העשייה".

כך למשל, אם בתקופה האחרונה הידרדר המצב הכלכלי והנורמה היא לשנות דברים, הרי שמקבלי ההחלטות יבצעו יותר שינויים מכפי שבחינה אובייקטיווית של המצב היתה מצדיקה. במלים אחרות: מתברר שקיימים מצבים בהם האסטרטגיה של "שב ואל תעשה" - שאותה אנו נוטים בדרך כלל להוקיע ולגנות - היא הטובה והמועילה ביותר מבחינה רציונלית.