>> הגילוי שברנרד מיידוף - משקיע מבריק (או כך לפחות כולם חשבו קודם לכן), פילנתרופ ועמוד תווך בקהילה - היה רמאי, זיעזע את העולם ובצדק. את היקף הונאת הפונזי שביצע, 50 מיליארד דולר, קשה להבין. ואולם אני בטוח שאני לא האדם היחיד ששואל את עצמו את השאלה המובנת מאליה: כמה שונה סיפורו של מיידוף, באמת, מסיפור תעשיית ההשקעות כולה?
תעשיית השירותים הפיננסיים לקחה לעצמה חלק גדל והולך מהכנסות תושבי ארה"ב בשנים האחרונות, והפכה את האנשים שמנהלים את אותה תעשייה לעשירים מופלגים. ואולם כעת נראה שחלק גדול מהתעשייה לא יצר רווח, אלא מחק אותו. ולא מדובר רק בעניין של כסף: לעושר המופלג שצברו אלה שניהלו את כספם של אנשים אחרים היתה השפעה משחיתה על החברה כולה.
בואו נתחיל מהמשכורות. ב-2007, המשכורת הממוצעת של עובדים ב"ני"ע, חוזי סחורות והשקעות" היתה יותר מפי ארבעה מהמשכורת הממוצעת בשאר המגזרים והתעשיות בארה"ב. להרוויח מיליון דולר לא נחשב להישג מיוחד, ואפילו הכנסות של 20 מיליון דולר או יותר היו נפוצות למדי. הכנסות האמריקאים העשירים ביותר זינקו בחדות בדור האחרון, בתקופה שבה שכר עובדים מהשורה דרך במקום; אחת הסיבות העיקריות לפער הזה היה השכר הגבוה בוול סטריט.
אבל הרי אותם כוכבים פיננסיים ודאי הרוויחו את המיליונים שלהם בזכות ולא בחסד, לא כן? לא, לא בהכרח. מערכת השכר בוול סטריט מעניקה תגמולים מופלגים על המראית של רווח - אפילו אם אותו רווח מתברר מאוחר יותר כלא יותר מאשליה.
חישבו על הדוגמה ההיפותטית של מנהל כספים שמינף את כספם של לקוחותיו בהלוואות מכל סוג, ואז השקיע את הסכום הכולל בנכסים מסוכנים, אך בעלי תשואה גבוהה, כמו אג"ח מגובות במשכנתאות. במשך זמן מה - נגיד, משך הזמן שלוקח לבועת דיור להתנפח למלוא גודלה - הוא (וכמעט תמיד מדובר ב"הוא" ולא ב"היא") ירשום רווחים גדולים ויגרוף בונוסים גדולים. ואז, כשהבועה תתפוצץ והשקעותיו ייהפכו לפסולת רעילה, המשקיעים שלו יפסידו בגדול - אבל הוא ישמור את הבונוסים שהרוויח. אוקיי, אולי הדוגמה שלי לא היתה היפותטית בכל זאת.
אם כן, כיצד שונה מה שוול סטריט כולה עשתה ממה שעשה מיידוף? ובכן, מיידוף דילג על כמה צעדים ופשוט גנב את כספם של לקוחותיו, במקום לגבות עמלות גדולות ולחשוף אותם לסיכונים שהם אינם מבינים. ובזמן שמיידוף לפחות ידע ככל הנראה כי הוא מבצע הונאה, אנשים רבים בוול סטריט החלו להאמין לשקר של עצמם. ועדיין, התוצאה הסופית היתה זהה (למעט מעצר הבית): מנהלי הכספים התעשרו וכספם של המשקיעים נעלם.
ראוי לציין שאנחנו מדברים כאן על הרבה מאוד כסף. בשנים האחרונות מגזר הפיננסים היה אחראי ל-8% מהתמ"ג של ארה"ב - לעומת פחות מ-5% עשור קודם לכן. אם אותם 3% היו לשווא - והם ככל הנראה היו - מדובר כאן על 400 מיליארד דולר בשנה של בזבוז, הונאה ושימוש לרעה בכספים.
אך עלות עידן הפונזי שעברה אמריקה גבוהה בהרבה וחורגת מסתם בזבוז של דולרים וסנטים. הרווחים הלא הוגנים של וול סטריט השחיתו וממשיכים להשחית את הפוליטיקה האמריקאית, בשתי המפלגות. מבכירים בממשל בוש כמו כריסטופר קוקס, יו"ר ה-SEC, שהעלים עין בזמן שהראיות להונאה פיננסית נערמו על שולחנו, ועד לדמוקרטים שעדיין לא סגרו את הפרצה השערורייתית בחוקי המס המיטיבה עם בכירים בקרנות גידור וחברות השקעה פרטיות - הפוליטיקאים נהגו לשתוק כשהכסף דיבר.
כמה ניזוק עתיד ארה"ב בשל כוח המשיכה המגנטי של ההבטחה לעושר אישי מהיר, שבמשך שנים משכה רבים מהצעירים הטובים והמבריקים ביותר לבנקאות השקעות על חשבון המדעים, השירות הציבורי ופחות או יותר כל מקצוע אחר?
ואולי יותר מכל, העושר המופלג שהרוויחו - או אולי עלי לכתוב "הרוויחו" במרכאות - העובדים בתעשייה הפיננסית הנפוחה עירער את תחושת המציאות ופגע ביכולת השיפוט. חישבו כיצד כמעט אף אחד מהאישים החשובים לא שם לב לסימני האזהרה שהופיעו לפני פרוץ המשבר הנוכחי. איך זה ייתכן?
כיצד, למשל, יכול היה אלן גרינספאן להכריז רק לפני כמה שנים ש"המערכת הפיננסית כולה נהפכה לחזקה ויציבה יותר - הודות לנגזרי האשראי"?
התשובה היא שאפילו לאליטה יש נטייה להאליל אנשים שעושים המון כסף ולהניח שהם יודעים מה הם עושים. אחרי הכל, זו הסיבה שכל כך הרבה אנשים סמכו על מיידוף.
כעת, כשאנו סוקרים את ממדי ההרס ומנסים להבין כיצד הדברים השתבשו כל כך, במהירות כה גדולה, התשובה שאנו מחפשים היא פשוטה למדי: אנחנו מתבוננים כעת במה שקורה לעולם כשהוא מחליט להשקיע בדומיו של מיידוף.
הכותב הוא בעל טור ב"ניו יורק טיימס" וחתן פרס נובל לכלכלה
ההונאה של מיידוף וההונאה של וול סטריט
פול קרוגמן
23.12.2008 / 7:39