שקוע עד הצוואר

שלושה דברים שאתם פשוט חייבים להודות בהם:

1. לצד סלידתכם הרבה, הרחמים כלפי הנעשקים ובדיקת מצב החסכונות שלכם אחרי שנחשפה פרשת ברנרד מאדוף, אתם אומרים "פייי, 50 מיליארד דולר? איזה תותח"

2. עוד לפני שידעתם מי זה המאדוף הזה, אמרתם לעצמכם: "בטח יהודי". ואז, אחרי ששמעתם שהוא משלנו, שרקתם לעצמכם: "פייי, 50 מיליארד דולר? איזה תותח"

3. אין, פשוט אין, שם דגול יותר מ"הונאה בשיטת פונזי"

על סעיפים 1 ו-2 לא צריך להתעכב יותר מדי. הרי בכולנו טמונים פושעים קטנים שסוגדים לפושעים הגדולים. כמה צקצוקי לשון נשפכו אחרי הרצח של יעקב אלפרון, סיפורים על איך הוא היה מלכלך את הידיים, עובד בעצמו ולא שולח את החיילים שלו. כולנו זוכרים כיצד צעקו עובדי נתב"ג לרוזנשטיין, "אוהבים אותך, זאביק", רגע לפני שעלה למטוס שהובילו לכלא במיאמי ואיזו היסטריה יצרו "הסופראנוס". אם כבר נוכל, אנחנו אומרים במקרה של מאדוף (לפני שגילינו שגם את החיסכון שלנו הוא הצליח לעשוק), שיהיה יהודי. יידע העולם שהוא יכול לייצר רוצחים סדרתיים או מחבלים גויים, אבל בענייני כספים אף אחד לא יכול עלינו. נראה אתכם מוצאים איזה גרמני, מרוקאי או אוסטרלי שעושים כזאת מכה במשך שלושים שנה ומפילים חצי מכלכלת הגלובוס.

אבל מי שחושב שלשם זוטות קטנות ולא נחשבות כמו תרמית ענק, טלטלת שווקים והעתיד הפיננסי הבלתי מזהיר של היקום התכנסנו כאן, טועה טעות מרה. הרי מה שבאמת הצית לנו את הפתיל הוא השם הכל כך מוצלח "שיטת פונזי". נתחיל בכך שהמילה שיטה מייצגת כמעט תמיד בהקשרים כלכליים הונאה מסוג מסוים. נגיד, "שיטת הסלאמי" או "שיטת מצליח", והגרסה הישראלית האחרונה בסרט של מיקי רוזנטל (אין קשר משפחתי, נשבע) - "שיטת השקשוקה". הרי כבר סגרנו שכל מה שקשור לפשע ותרמיות – ווי לייק, ווי לייק, תנו לנו עוד.

אנחנו לא סתם אוהבים, אלא מאוד אוהבים, ומה שאנחנו הכי אוהבים הוא שם כמו "שיטת פונזי". הנה, כך עלה לו הפונז הגזעי, עם מעיל עור ושיער משוח בבריליינטין, על האופנוע השחור ודפק את ריצ'י ובעיקר את האחות המעצבנת שלו מ"ימים מאושרים". שתישאר בלי גרוש, הכלבה. על האבא קצת חבל לי, הוא היה דווקא נחמד, אבל לא נורא, העיקר שהפונז עשה את המכה. מאז האופנובנק, אותו ברנש מזוקן שגם לו היה מעיל עור ושלעולם יהיה הפונזי שלנו, לא הגיע לתודעה הישראלית מושג שמצלצל כל כך יפה, כל כך שובבי, כל כך ידידותי לסביבה. "שיטת פונזי". כמה מלבב.

אלא שכמו אחד שמילא טופס טוטו, הוציא שמונה משמונה ונפל במשחקים הבאים, כך הרגשתי גם אני כשהתבררה האמת המרה. מסתבר שזה לא Fonzy אלא Ponzi, מה ששובר ללא ספק את האידיליה הרומנטית. הרבה פחות מדליק להגיד "שיטת פונזי" בפ' דגושה. זה לא רע, אבל בטח לא כמו הדבר האמיתי. במידה מסוימת, גם אני מרגיש עכשיו שרומיתי על ידי ברנרד מאדוף, כי אם אתה כבר בוחר שיטה, שתהיה הכי קול שיש, לא כמעט הכי קול. בסיכומו של דבר, ציון למאדוף על הפעולה: כמעט טוב מאוד, יצאת חמור שנתפסת בסוף ובגלל זה ירד לך. ציון למאדוף על שם השיטה: טוב, אבל טעון שיפור, בהחלט יכולת יותר.

אחרי שנרגעתי והשלמתי עם המציאות המרה, העשרתי קצת את מוחי הדל במידע על צ'רלס פונזי, האיש שהגיע בלי פרוטה לאמריקה והפך את האפשרויות בה לבלתי מוגבלות. הברנש בנה עסק שלם משוברי זיכוי של הדואר האירופי, שאותם המיר בבולים מקומיים בארה"ב ועשה רווח מההפרשים, או בקיצור - עבד על ארביטראז', פערים בין שווקים. בזה הוא השתמש כדי למנף את אחת התרמיות הגדולות בהיסטוריה – בניית פירמידה חלולה שבה היה משתמש בכספם של משקיעים כדי להחזיר כסף למשקיעים אחרים וחוזר חלילה באין ספור מעגלים.

איזה גאון! והנה אני, דוד רוזנטל, זורק את כל המכתבים של העירייה אך משלם כמו מניאק את הארנונה, במקום לראות איך אני יכול לעשות כסף מהמעטפות האלה או מהפליירים ששמים לי בתיבה כל המדבירים, החשמלאים והחבר'ה של הפיצה. אלוהים נמצא בפרטים הקטנים, אומר פתגם ידוע, ומי שלא מסתכל על הפרטים הקטנים, סופו לשכב על הספה ולראות כדורגל ישראלי מליגת העל במקום לצאת לחופשה בקריביים כל חודש. צ'רלס פונזי וברנרד מאדוף 2, דוד רוזנטל – 0. אבל חכו, עדיין לא אמרתי את המילה האחרונה.