המדינה תפצה את בנק ירושלים: בלשכת המקרקעין כשלו בגילוי בקשה מזויפת למחיקת משכנתא שהעמיד

>> הקלה באחריות המוטלת על עורכי דין כלפי צדדים שלישיים: בית המשפט המחוזי בתל אביב קיבל אתמול את ערעורה של עו"ד טניה אובניק וקבע כי אינה אחראית ברשלנות בגין תרגיל עוקץ של אנשים שלא היו לקוחותיה, גם אם הגישה בשמם מסמכים מזויפים לרשויות המדינה.



פסק הדין נשוא הערעור ניתן בפברואר 2006, אז חייבה השופטת דפנה אבניאלי את המדינה ואת אובניק בתשלום פיצויים לבנק ירושלים, בשל התרשלות עובדי לשכת רישום המקרקעין בנצרת, שמחקו משכנתא שהיתה רשומה לטובת הבנק, על סמך בקשה מזויפת לביטול משכנתא שהוגשה ללשכה באמצעות אובניק.

הפרשה התגלתה לאחר שהבנק פתח בהליכי מימוש משכנתא נגד בני זוג שנטלו ממנו הלוואה בסך 165 אלף שקל, ולא עמדו בתשלומי המשכנתא. במסגרת הליכי המימוש הוציא הבנק נסח טאבו, ואז התברר כי באוגוסט 98', כארבעה חודשים לאחר רישומה, נמחקה המשכנתא באמצעות בקשה מזויפת. בנוסף התברר כי בינתיים נמכרה הדירה וכי בני הזוג עזבו את המדינה. בעקבות זאת תבע הבנק את המדינה ואת אובניק בתביעת רשלנות, בדרישה לפצותו בגין ביטול המשכנתא.



אובניק טענה כי נפלה קורבן למעשה נוכלות. לטענתה, אדם אלמוני הופיע במשרדה בעפולה וביקש ממנה למסור לטאבו בנצרת את טופס ביטול המשכנתא. היא הסכימה לבקשתו ומסרה את הטפסים, אך ציינה בפני פקידי הלשכה כי היא אינה עורכת הדין המטפלת בבקשה.



אבניאלי ציינה בפסק הדין כי בטופס הבקשה המזויף מזדקרים לעין שני ליקויים, שהחמור בהם הוא היעדרה של חותמת הבנק על גבי הבקשה, שפקידי הטאבו היו חייבים לגלות. כאשר המסמך אינו תקין על פניו, קבעה אבניאלי, אין עובדי הלשכה יכולים להסיר מעצמם את האחריות ולטעון כי חובת הבדיקה הועברה לבנק, שכלל לא ידע על קיומו של הטופס המזויף. בנוגע לאובניק קבעה אבניאלי כי היא התרשלה במילוי תפקידה, בפרט כאשר העידה על עצמה כי היא מתמחה בתחום המקרקעין. היא קבעה כי אובניק היתה מודעת לאפשרות שהמשכנתא תימחק בהתאם לבקשת הביטול והתרשלותה תרמה באופן ישיר למחיקת המשכנתא.



אובניק והמדינה חויבו בתשלום סכום ההלוואה לבנק - 165 אלף שקל (משוערך מיום הגשת התביעה), מתוכם 75% תשלם המדינה ואובניק 25%. אובניק והמדינה עירערו על פסק הדין. המדינה טענה בין השאר כי הטלת האחריות עליה במקרה זה עשויה להביא לריפיון ידיהם של עובדי הציבור הפועלים מכוחה. אובניק טענה כי לא היתה לה מערכת יחסים של עורך דין-לקוח עם אותו אדם שביקש ממנה להעביר את הטפסים והיא פעלה כשליחה בלבד, ולכן אין להטיל עליה אחריות כלפי צד שלישי. עוד טענה כי ביהמ"ש התעלם מהעובדה שבעפולה קיים נוהג לפיו עורכי דין העוסקים במקרקעין מסייעים איש לרעהו על ידי הגשת מסמכים לטאבו, כדי לחסוך נסיעות לנצרת עלית.



השופט ישעיהו שנלר, שאליו הצטרף השופט קובי ורדי, קיבל את טענותיה של אובניק. הוא קבע כי אובניק לא היתה צריכה לחשוד כי משהו אינו כשורה, שכן היא מסרה את הבקשה לביטול לטיפול הטאבו "ובצדק טענה כי לא היא אמורה לבדוק את תקינות הבקשה, אלא לשכת רישום המקרקעין".



בנוגע למדינה, קבע שנלר כי הוא אינו מסכים עם פרשנותה של אבניאלי, לפיה נוהל העבודה של עובדי הטאבו יחול רק במקרים שבהם אין מדובר בתרמית וכשמדובר בחתימה אותנטית על טופס הבקשה. לדעתו, על פקידי הטאבו לפעול לפי החוק והוראות הקובץ בכל מקרה, ובמקרה זה הם התרשלו. המדינה חויבה ב-100% מהנזק. השופטת רות לבהר שרון חלקה על דעת השופטים האחרים וסברה כי אובניק התרשלה בכך שקיבלה לידיה את המסמכים מאדם שלא הכירה ובכך שלא התקשרה לבנק ולטאבו והזהירה אותם לאחר מעשה כי ייתכן שיש כאן מעשה מרמה. (ע"א 1729/06)