כלכלת ארה"ב תצטרך ללמוד לחיות בלי בועות

>> לא משנה מה יעשה הממשל החדש בארה"ב, אנחנו צפויים לעמוד בפני חודשים - אולי אפילו שנה - של גיהנום כלכלי. לאחר מכן, כשתוכנית התמריצים של הנשיא ברק אובמה - נאמר לי שהמונח הפוליטיקלי קורקט הוא "תוכנית התאוששות כלכלית" - תתחיל להשפיע, המצב ישתפר. בסוף 2009 הכלכלה אמורה להתחיל להתייצב, ואני אופטימי למדי בנוגע ל-2010.

אך מה יהיה לאחר מכן? כרגע כולם מדברים על תוכנית תמריצים כלכליים שתימשך שנתיים - משך זמן הגיוני מבחינה תכנונית. יותר מדי פרשנויות כלכליות שקראתי באחרונה טוענות, עם זאת, כי זה כל מה שאנחנו זקוקים לו - שהרחבה חד פעמית של הגירעון תהפוך את מצב הכלכלה ונוכל לחזור במהירות למצב של עסקים כרגיל.



האמת היא שהכלכלה פשוט לא יכולה לחזור למקום שבו היא היתה לפני המשבר הנוכחי, ואני מקווה שאנשיו של אובמה מבינים זאת. השגשוג שנרשם בשנים האחרונות, כפי שהיה - רווחי החברות היו נהדרים, משכורות העובדים לא כל כך - היה תלוי בבועת דיור ענקית, שהחליפה בועת ענק קודמת בשוק המניות. מאחר שבועת הדיור לא צפויה לקום לתחייה, הצריכה הפרטית שהחזיקה את הצמיחה הכלכלית בשנים שלפני פרוץ המשבר לא צפויה לחזור גם היא.



אם לדייק, ההידרדרות החמורה בשוק הדיור שאנו חווים כיום תסתיים בסופו של דבר, אך בועת הדיור האדירה של עידן בוש לעולם לא תשוב. ביטחון הצרכנים בסופו של דבר יתאושש באופן חלקי, אך הם לא יבזבזו כפי שעשו ב-2005-2007, כשאנשים רבים השתמשו בבתים שלהם כבכספומטים ושיעור החיסכון ירד לרמה אפסית.



אם כן, מה יתמוך בצמיחה הכלכלית אם הצרכנים הזהירים וחברות הבנייה שהושפלו לא יעשו זאת? לפני כמה חודשים הציעה כותרת בעיתון הסאטירי "דה אוניון" תשובה אפשרית: "מדינה מוכת מיתון זקוקה לבועה חדשה להשקיע בה". בועה חדשה בהחלט יכולה לתדלק את הצריכה ואת הביקוש, אולי באמצעות יצירת פריחה בהשקעות העסקים.



ואולם הפריחה הזאת תצטרך להיות עצומה ולהרים את ההשקעות העסקיות לרמה חסרת תקדים ביחס לתמ"ג, כדי למלא את החור שנפער בצריכה הפרטית ובשוק הדיור. אמנם מדובר בתרחיש אפשרי, אך לא נראה שמדובר בתרחיש שכדאי לבנות עליו.



אפשרות סבירה יותר להתאוששות כלכלית הדרגתית היא הפחתה דרמטית בגירעון במאזן הסחר של ארה"ב, שזינק במקביל לפריחה של בועת הדיור. באמצעות הגדלת היצוא למדינות אחרות והוצאה של חלק גדול יותר מההכנסה על מוצרים מתוצרת ארה"ב, נוכל להגדיל את שיעור התעסוקה ללא פריחה אדירה בצריכה או בהוצאות החברות.



אך זה ייקח ככל הנראה זמן רב לפני שגירעון מאזן הסחר יירד מספיק כדי לפצות על פקיעתה של בועת הדיור. הגידול ביצוא, לאחר כמה שנים טובות, קפא בשל המשקיעים הבינלאומיים המבוהלים שמיהרו להשקיע בנכסים שהם מחשיבים לבטוחים והזניקו את ערכו של הדולר לעומת מטבעות אחרים.



אפילו אם הדולר ייפול שוב, מהיכן תגיע היכולת להגדיל את היצוא ואת התוצרת המקומית בצורה כה דרמטית? למרות עלייה במסחר ובשירותים מרבית המסחר הבינלאומי עדיין עוסק במוצרי צריכה ומוצרים אחרים, ומגזר הייצור בארה"ב, לאחר שנים של הזנחה לטובת שוק הנדל"ן ומגזר הפיננסים, יזדקק לזמן רב כדי להשלים את הפער.



ייתכן ששאר העולם אינו מוכן עדיין להתמודד עם גירעון קטן יותר במאזן הסחר של ארה"ב. כפי שציין באחרונה עמיתי תומאס פרידמן, חלק גדול מכלכלתה של סין, למשל, מבוסס על יצוא לאמריקה, ויהיה לה קשה מאוד להתמקד בתחומים אחרים במהירות. בקצרה, מציאת הנקודה שממנה יכולה הכלכלה האמריקאית לשגשג ללא תמיכה פיסקלית תלווה בתהליך ארוך ומייגע. ואני מקווה שצוותו של אובמה מבין זאת.



כרגע, כאשר הכלכלה בנפילה חופשית וכולם חוששים מפני השפל הגדול 2.0, המתנגדים לתגובה פדרלית חזקה מתקשים למצוא תמיכה לטיעוניהם. ג'ון בוהנר, מנהיג הרפובליקאים בבית הנבחרים אף נאלץ לחפש "כלכלנים אמריקאים מכובדים" שיוכלו להוסיף את שמותיהם למתנגדי תוכנית התמריצים באמצעות אתר האינטרנט שלו.



ואולם ברגע שהכלכלה תתאושש במעט יופעלו המון לחצים על הממשל החדש לסגת ולזרוק הצדה את הקביים שבאמצעותם איפשר לכלכלה להתרומם. אם הממשל ייכנע ללחצים מוקדם מדי, התוצאה תהיה חזרה על הטעות שעשה פרנקלין דלאנו רוזוולט ב-37', כאשר קיצץ בהוצאות הממשלה, העלה מסים וגרם לארה"ב לשקוע במיתון חמור.



ייתכן שייקח הרבה יותר זמן מכפי שאנשים מעריכים כיום לפני שכלכלת ארה"ב תוכל להיות מוכנה לחיות ללא בועות. ועד אז, הכלכלה תזדקק להרבה מאוד סיוע מהממשלה.



הכותב הוא בעל טור ב"ניו יורק טיימס" וחתן פרס נובל לכלכלה