ערב רב של ילדים משחקים בין סככות רעועות לדוכני רחוב מאולתרים בשכונות הפחונים הצפופות של עיר הבירה לואנדה. אמהותיהן מתרוצצות ביניהם כשחפצים רבים, מסירי בישול ועד תיקים, מסודרים על ראשיהן בערימות נאות שמצליחות אף להגן מטיפותיה של תחילת העונה הגשומה. למראה ג'יפ הלנדקרוזר המהודר, עוצרים הילדים לרגע את משחקם ומביטים בסקרנות אל הכביש.
מבט על רחובות העיר לא יסגיר את התפקיד שממלאים בחייה רבבות תושביה הלבנים, מהם מאות ישראלים. חברות נפט, יהלומים, נשק ובנייה מעורבות בכלכלה המקומית ובפוליטיקה, וקובעות את גורל המקומיים בעוצמה שאינה נופלת מזו של השלטון המקומי ולעתים אף רבה משלו. בדרך כלל יראו האנגולים את הלבנים מבעד לשמשות הג'יפים של החברות הזרות, כמנהלים ויועצים במקום העבודה או בלילות - במסעדות והברים האופנתיים. מעטים ישזפו את עיניהם במתחמים הסגורים והמאובטחים שבהם הם מתגוררים.
הנהג, מתיאוס, מוביל את הג'יפ באיטיות דרך הסמטאות הפקוקות. בדקות ההמתנה שבהן עומד הרכב במקומו, צרים על חלונותיו ילדים ובידיהם סחורות שונות ומשונות - פחיות שתייה, נורות קטנות, חוטי חשמל, פומפה לשירותים או אשכול בננות. כשאנחנו נכנסים אל מתחם קבוצת "אל-אר" הישראלית, מתעורר מתיאוס לחיים. שומר בכומתה שחורה על ראשו ורובה קלצ'ניקוב בידו מהנהן לנו לשלום ופותח את השער. קבוצת הענק, בניהולם של שלושת הטייסים לשעבר עמי לוסטיג, איתן סטיבה ורועי בן ימי, מקורבת ביותר לשלטון המקומי. מאז ראשית שנות התשעים הם מוכרים למדינה מגוון מוצרים ושירותים הכוללים ציוד והדרכה צבאית, שירותי בנייה וסיוע חקלאי, כמו גם שירותי תקשורת.
מעבר לשער חצר גדולה ובמרכזה מלון רב-קומות נטוש, שכפי הנראה ידע ימים יפים יותר. החדרים החשוכים יכלו אולי לשמש תפאורה לסרט אימה, אך המקום, כפי שמספר לי גבי נחום, סמנכ"ל באל-אר, יאכלס בקרוב את עובדי החברה שמתגוררים כיום במתחמי דירות (קונדומיניומים) בבירה.
סביב אחד השולחנות בחצר יושבת חבורת צעירים עליזה, משוחררים טריים מצה"ל שעובדים בעבור חיל הים וחיל האוויר המקומיים; בשולחן אחר יושב מנהל חברה-בת של אל-אר, המספקת לאנגולה שירותי מיפוי; בבריכה משתכשכות בנותיו של פיצ'ו מזרחי, מנהל חברת הבנייה של אל-אר המתגורר בלואנדה עם משפחתו. בין המוזמנים, לבנים ברובם, מסתובבים מלצרים שחורים מנומסים כשבידיהם מגשים עמוסי נקניקים וכל טוב. שתי מלצריות אחרות מגישות בקבוקי היינקן ובירה קריסטל מקומית לכל דורש, ואילו במרכז מחוללות בלאות מה שלוש רקדניות שחורות, גופן עטור פאייטים מוזהבים.
לאחר נאום חגיגי שנושא נחום בפורטוגזית המוסיקה מתגברת מעט, וכמה מהעובדים הברזילאים של החברה נכנסים לקצב. בלית ברירה, מצטרפים אליהם כמה מהישראלים אך במהרה שבים במבוכה לשולחנותיהם. בצדה השני של החצר, כמה עשרות שחורים: עובדים מקומיים של החברה ונהגים שיחזירו את הישראלים לבתיהם בסוף הערב. "שום דבר לא יעזור", לוחש באוזני אחד הישראלים, "הם עצלנים, לא אוהבים לעבוד".
הנוכחות הלבנה במדינה אינה בגדר חידוש בעבור תושביה הוותיקים. קשה להאמין שהם אינם רואים המשכיות מסוימת - גם אם לא זהות - בין שלטונם של הפורטוגלים בארצם מהמאה ה-16 ועד 75', לבין הזרים שנמצאים בה כיום. לא נדרש מאמץ רב כדי לראות עד כמה שרירות המחוות היסודיות שאיפיינו את היחסים הגזעיים: הדיבור הכנוע, שפת הגוף השפופה, וגם, יש להניח, הטינה הבסיסית כלפי מי שבאו לעשות הון בארץ לא להם. "החיים של כל הלבנים פה הם עשיית כסף מסביב לשעון", אומר לי כעבור כמה ימים אלעזר בנג'מין, קבלן ישראלי נעים הליכות שמתגורר בלואנדה. בעבור רוב הזרים, הוא אומר, השחורים אינם אלא סטטיסטים לסיפור העיקרי - עסקיו של האדם הלבן במדינה.
עזיבתם של הכובשים הפורטוגלים הובילה מיד למלחמת אזרחים, שהיתה במידה לא מבוטלת עימות בין לבנים: ארצות הברית ודרום אפריקה תמכו בכוחות אוניט"א (האיגוד הלאומי לעצמאות טוטאלית של אנגולה) שבהנהגת ג'ונאס סווימבי, ואילו ברית המועצות וקובה תמכו במפלגת השלטון הסוציאליסטית, מפל"א (החזית הלאומית לשחרור אנגולה), בראשות הנשיא הנוכחי דוש-סנטוס. בשנות התשעים החלו גם ישראלים לסייע לכוחות הממשל. חברת "אל-אר" וארקדי גאידמק, כמו גם כמה סוחרי נשק ישראלים, סיפקו למפלגתו של דוש-סנטוס ציוד שהכריע, לדעת כמה מהאנגולים, את המלחמה.
גורמים ישראלים, כך פורסם לא אחת, סייעו בהריגתו של מנהיג המורדים סווימבי ב-2002, מהלך שהביא לקץ המלחמה. הזיכרונות המשותפים מימי הקרבות הפרועים ועמידתה של ישראל לצד השלטון שסבל מאמברגו בינלאומי, חיזקה ללא ספק את העדפתם של אנשי השלטון ושל הנשיא עצמו ליזמים הישראלים. אלה שילבו אותם בפרויקטים הנוכחיים שיזמה המדינה לאחר שהתנערה כמעט לחלוטין ממורשתה הסוציאליסטית.
לא מגדלים פרזיטים
כמה ימים לאחר המסיבה אני טס במטוס מנהלים קטן שעושה את הדרך מלואנדה לעמק ואקו קונגו המוריק, שאיכלס בעבר מושבה פורטוגלית. בעמק זה, שכונה "עמק החלב" בגלל הפרות שגידלו בו הפורטוגלים, מפעילה אל-אר את פרויקט "אלדיאה נובה" (הכפר החדש בפורטוגזית), שבו היא מיישבת חיילים משוחררים משני הצדדים בדגם הדומה למושבי קליטת העלייה שהוקמו בישראל בשנות החמישים. דמיונם של כמה מהכפרים למושבי חבל לכיש מסגיר את מקור ההשראה.
מאז שהחל הפרויקט, הפך החבל החרב שסבל מהרס עקב כיבושים חוזרים ונשנים בעת המלחמה לאזור משגשג ומודרני. החברה בנתה לתושבי הכפרים בתי לבנים מודרניים שמחליפים את בתי הבוץ שלהם, סיפקה להם בעלי חיים לקיום משק יצרני והדריכה את החיילים חסרי הניסיון האזרחי בעבודה החקלאית. תזונתם של התושבים, שהתבססה על דייסה מקמח תירס, השתפרה, והם סיגלו הרגלי עבודה. כמו בישראל, נקודת הפתיחה של כל משפחה היתה זהה, ללא קשר לגודלה ולצרכיה - כל אחת מהן קיבלה בית, ריהוט בסיסי ובעלי חיים (פרות, תרנגולות או חזירים). אל-אר מקבלת מהממשל האנגולי תשלום בעבור הפעלת הפרויקט, שממלא גם תפקיד משמעותי ביחסי הציבור של החברה במדינה ובניסיונותיה לקדם פרויקטים רווחיים בתחומים אחרים.
"הגישה שלנו הרבה יותר מפוכחת מזו שהיתה בשנות החמישים", מסביר נחום את הרעיון החברתי של הפרויקט. "רעיון הקואופורציה לא קיים. בשנות החמישים מכרו לאנשים אידיאולוגיה של ערבות הדדית, שהמערכת תפתור את כל הבעיות. בפועל, רואים שכמה שהם גילו מהר יותר שהמערכת לא פותרת את הבעיות שלהם ועשויה להיות טפילה, ככה המושב הצליח יותר. בפרויקט הזה חשפנו את המשפחה להיגיון הכלכלי כבר מההתחלה".
בניגוד למדינות כמו רואנדה או דרום אפריקה, באנגולה לא נעשה כל מהלך ממשלתי לפיוס בין האוכלוסיות לאחר המלחמה. כמו כן, חרף מעשי האכזריות בעת הקרבות לא הועמדו פושעי מלחמה לדין. ההחלטה לכפות על חיילים משני הצדדים לגור יחד היתה של הנשיא דוש-סנטוס: כך שליש מדרי הפרויקט הם חיילי מפל"א, שליש חיילי אוניט"א ושליש תושבים שגרו קודם לכן בעמק. הישראלים מספרים כי בין החקלאים יש גם כאלה שהיו מעורבים ברצח אזרחים. אף על פי כן, לא ידוע להם על מקרים של חיסולי חשבונות והמתח, שלבטח ישנו בין התושבים, נותר מתחת לפני השטח.
הטייס דריו שמח לבקר את החווה שלו בעמק. בנו בן ה-13 רוכן מעל תא הטייס ומנסה ללמוד מאביו. מאחור, לצדי, יושב אבי שלו, קצין לשעבר בחיל הים שאחראי על פרויקט המושבים. הוא בעל שיער לבן קצוץ ושרשרת זהב דקה לצווארו. "אין לי ניסיון בחקלאות, אבל יש לי ניסיון בהובלת אנשים", הוא מסביר לי כיצד הגיע לעבודה באפריקה, "בעיקר אנשים בעיתיים. הייתי סגן מפקד בסיס לוגיסטיקה, לשם מגיעים החיילים הכי בעיתיים בצבא". בכיסאות שמאחורינו יושב נציג נוסף של אל-אר וארבעה נציגים של נשיאות קונגו שבאו להתרשם מהפרויקט, כדי לבדוק אם יוכלו ליישמו בארצם.
שלו, אדם מעט קצר רוח ונרגן, מדבר לעובדי הפרויקט בלשון צבאית קצרה אך גם בחיבה רבה. אי אפשר שלא להתרשם מהתלהבותו הציונית האותנטית כשהוא מתאר את הישגי הפרויקט. בלילות, מספרת אסתר פייגנבאום, אשת מחשוב שעובדת בעמק, הוא מוציא את הלפ-טופ ושר שירים עבריים באוויר הפתוח. לפני שהוקם הפרויקט, פונו ממנו כמה מדיירי בתי הבוץ שעל שטחם קמו הכפרים החדשים. "את זה לא אנחנו עושים, אלא האנגולים", אומר שלו, "אם יחשבו שמביאים זרים כדי להוציא אותם מהבתים שלהם, זה יכול להיראות די רע. שלא יגידו שהאדם הלבן העיף אותם".
לדבריו, התושבים שזכו להתגורר בכפרים נבחרו לאחר סינון: "אנחנו עובדים ביחד עם המנגנון המקומי לחיילים משוחררים שמפנה אלינו אנשים. חוץ מזה יש ראיונות. אנחנו רוצים לוודא שהם לא שיכורים, שאפשר ללמד אותם מה זה תא משפחתי. בשביל גבר עם ארבע נשים, שגם עובדות בשבילו, הדברים לא יעבדו", אומר שלו. האנגולים שמבקשים להתגורר במושבים חותמים על הסכם שמחייב אותם להיות עם אשה אחת בלבד, להימנע משתייה, לשווק את תוצרתם רק במסגרת הקו-אופ, לשלוח את ילדיהם לבית הספר ולא להכות את נשותיהם. האיסור על פוליגמיה בחברה שבה התופעה רווחת עשוי להיראות מפתיע, אך שלו מסביר כי מדובר בשיקול כלכלי פשוט: "איך נוכל להבטיח את שגשוג המשק אם הבעל שולח חלק מכספו לאשה שהוא מפרנס?".
תמוהה עוד יותר מהניסיון לשנות בהוראה מלמעלה את אורחות חייהם האינטימיים של המקומיים, היא העובדה כי הגוף שהוביל את השינוי בראשית הדרך הוא חברה מסחרית זרה. אנשי החברה, ובעיקר המנהלים המקומיים, אף מפקחים על כך שהתושבים יעמדו בהבטחותיהם: "אם מישהו שיקר לנו בראיונות ויש לו יותר מאשה אחת, זה מתברר צ'יק-צ'ק", אומר שלו.
אנשי החברה אינם אחראים, כמובן, על השפעת המודל הכלכלי החדש על אנגולים שאינם מתגוררים בכפרים. כך, לדוגמה, אם איכר תושב פרויקט המושבים הורגל לפרנס אשה נוספת על אשתו בלואנדה, לא ברור מי יפרנס אותה כיום. "זו באמת לא בעיה שלנו", מסביר נחום, "ראש המשפחה לא יכול לשלוח כסף בלי לאפשר חיי מינימום למשפחה שלו".
אחרי הנחיתה לוקח אותי שלו לסיור בעמק. בשבילי הכפרים, מובילים ילדים את פרותיהם לחליבה בין אחוזות פורטוגליות מרהיבות ומתפוררות לבין בתי בוץ ומבני הפרויקט החדשים. בכמה מהחצרות משחקים ילדים בחישוק. הם רודפים אחריו ומסובבים אותו במקל עץ, כפי שעשו ילדים אירופאים לפני כמה עשורים. כמה מהילדים מנופפים בידם, מבקשים שיסיע אותם, אך שלו ממשיך בנסיעה (מדיניות החברה היא שלא להסיע מקומיים, כדי להימנע מתביעות במקרה של תאונה).
לאחר ששלו מחנה את הג'יפ ליד אחד מדירי החזירים, ניגש אליו זוג נערים מקומיים. "משהו לא בסדר, מה קרה שבאת?" שואל אחד מהם בחשש קל, אך שלו מרגיע אותו ואומר שסתם בא לבקר. אחרי שהוא מציג בהתלהבות חזירה מיניקה את חמשת גוריה הוא מסביר: "הדגם הוא מה שהיה בארץ ישראל. יהיו משפחות טובות ויהיו כאלה שלא. אנחנו מסבסדים אותם כרגע, אבל בשלב מסוים יחליטו להפסיק לסבסד ואז יש שתי אפשרויות - או שהמשק שלהם ילך לאיבוד או שהם יתחילו לעבוד. אם אדם עצלן מטבעו ורק מחכה שהסובסידיה תגיע, אז אתה מגדל פה פרזיטים ולא אנשי עבודה. אנחנו לא רוצים לגדל פרזיטים, נכון?".
כלוב מזהב
עובדי החברה הישראלים מתגוררים במלון פורטוגלי נטוש שמפעיל צוות לא קטן של עובדים מקומיים תחת פיקוחה של מושה סופר, תושבת רמת הגולן בת 60 שידועה בחוגי הרפתנים כמגדלת של שקופית, פרה שהיתה "מלכת החלב" - בעלת התפוקה הגדולה ביותר לשנה ב-2004 וב-2005. סופר, שהתגרשה מבעלה ב-80' והיתה לרפתנית עצמאית, הספיקה לפתוח פאב ברמת הגולן וחלמה כל חייה לפתוח גסט-האוס בהודו. במקום, החליטה לפני פחות משנה לנסוע לאפריקה.
היא מחזיקה קצר את צוות העובדים. "הם אוכלים יותר מדי טוב", מתלוננת סופר, "כולם השמינו פה. ראיתי אותם מוציאים עוף מהמקרר. שאלתי, בשביל מה זה? אמרו לי, בשבילנו. אמרתי, מיד תחזירו את זה. יש לי תקציב ללחם, לחמאה. הם מקבלים כסף לאוכל - שישתמשו בזה. אם אבי היה תופס אותם עושים את זה, הוא היה הורג אותם".
בארוחת הערב, שמורכבת מתבשילי אורז, ירקות ושעועית, בשר ואף לבנה שמיוצרת בעמק, מסבירה לי פייגנבאום איך מגיעים ישראלים לאפריקה. "כל מי שנמצא כאן בורח ממשהו", היא אומרת, ומעידה על עצמה שבאה כדי להימלט מהאבל על מות בעלה ומחיי השגרה לבד בבית. רבים מהגברים מתחמקים לדבריה ממשפחותיהם, מנשים ומנשים לשעבר, מקשיים כלכליים, מקיבוצים שהופרטו או סתם מבדידות. החיים באחד האזורים האחרונים שהמרחק מהם עדיין נתפש כבלתי ניתן לגישור מספקים להם מפלט ומקלט מצרותיהם.
מסביב לאחד השולחנות יושבים העובדים הצעירים בפרויקט. חבורה של בני עשרים, שכל אחד מהם חי באנגולה בין לשנה לשנתיים, בעיקר כדי לחסוך כסף מהמשכורת הנדיבה שמשלמת החברה לעובדיה. "אנגולה זה כלוב מזהב", אומרת לי דניאל, בת 22 שבאה מרמלה, עברה לתל אביב ולפני שלושה חודשים נסעה בעקבות בן-זוגה לאנגולה וקיבלה עבודה באל-אר. "זה אומר שהכל מאוד-מאוד נגיש, אבל אתה לא נוגע. אני לא יכולה ללכת ברחוב, אני לא יכולה ללכת לשוק, למרות שבעבודה יש לי נגיעה עם אנשים, להרגיש את המקום לא ממש יצא לי".
חברה, ליעד, בן 27, הוא מנהל המפעל לייצור הבתים. שיערו השטני מסופר בסגנון צבאי קצוץ, והוא לובש חולצת פול-אנד-בר. הוא מסביר לי שהאחריות על עשרות פועלים מקומיים אינה אלא שלב במסלול חייו המתוכנן: "ידעתי שבשלב מסוים אגיע למצב בו אני אחראי על 140 עובדים. מקסימום אפשר להגיד שזה קרה מוקדם מהצפוי". בינתיים, נראה שהוא מקבל אימון לא רע: "יש עובדים שאני בכוונה לא שומר איתם על דיסטנס, כדי להבין מצוקות של אחרים", הוא מסביר, "אני מביא להם מתנה בכל פעם כדי לשמר את התקשורת החיובית עם האחרים. אם הם ירגישו בנוח, אני אדע את המצוקות של העובדים".
כשאני שואל אותו על הפער המשמעותי בין שכר העובדים הישראלים לבין שכר המקומיים, שנע בין 100-200 דולר, הוא מסביר שהתגבר על תחושת אי-הנעימות: "לי אישית זה צורם כשבסוף החודש אני חותם על משכורת של 120 דולר, ויודע שאני מרוויח פי כמה וכמה מזה", הוא אומר. "זה מאוד קשה לי, אבל זו רמת החיים שלהם. אדם שמרוויח 300 דולר נחשב עשיר, ואם מישהו מצליח להרגיש שהוא עשיר - עשית את שלך".
"יותר מזה", מוסיפה דניאל, "הם לא עושים שום דבר כדי לצאת מהמסכנות של עצמם, נוח להם לחשוב על עצמם ככה, בתור המקופחים, בתור הנחותים. אל תשכח שהם יצרו את נקודת ההתחלה. זו החלטה חופשית להיכנס ולעבוד או להמשיך לחיות בבתי בוץ, אז אתה נותן להם את האפשרות להתפתח. בחצי השנה הראשונה שקיבלו משכורת כל חודש הם התפזרו, הם היו מבזבזים את הכל. אז התחלתי להסביר להם שהכסף צריך להחזיק אותם לחודש".
היא מספרת שהופתעה לגלות עד כמה היחסים הגזעיים והעבדות מושרשים אצל תושבי הכפר. "הקטע הגזעי קיים בעיקר באופן שבו המקומיים מתנהגים", היא אומרת, "אם מישהי מגישה לך משהו, אז היא מכופפת טיפה את הגב ואת הראש ותגיש עם שתי הידיים בכניעות. כל הזמן זה סליחה ובבקשה ותודה, אפילו אם הם צוחקים על זה בעצמם. פעם אמרתי לנהג שלי שיביא את הילדים שלו אלינו הביתה. הוא הביא את הבת שלו, שהתחילה לבכות כשהיא ראתה אותי. אמרו לי שזו הפעם הראשונה שהיא רואה מישהי לבנה".
משהו בגנים דפוק
במשרד קטן שמאחורי מכונות החליבה יושב אמציה (שם בדוי), תושב זכרון יעקב שמציג עצמו כמומחה לפרות בתנאי אקלים טרופיים ועבד בברזיל ובדרום אפריקה. הוא חובש כובע טמבל אדום שמחפה על שיערו הלבן גם כשהוא יושב באור הפלורסנט של המשרד, רכון על מחשב החליבה שמעדכן אותו בתפוקת החלב העדכנית. הנתונים מלמדים אותו לא רק על מצב הפרות, אלא גם על מוסר העבודה של תושבי הכפרים - שאמורים לדאוג להביא את פרותיהם לחליבה, אך לא תמיד עושים זאת. לפני שבא לאנגולה, עבד בחברה ישראלית עד שהופרטה. חברה חקלאית אחרת שהקים בעצמו נקלעה לקשיים כספיים.
"האמת שזה המקום הכי מחורבן שהייתי בו כל החיים", הוא אומר. "תראה את תנאי המגורים שלנו כאן, אין לאן לצאת, אין מה לעשות. אם היו מציעים לי עבודה בברזיל, אין סיכוי שהייתי כאן. מה שכן, יש אלינו כבוד. לפני כמה ימים הזמין אותי מישהו לאכול אצלו, כי שר החקלאות היה אצלו. אתה מבין, שר החקלאות רוצה לאכול איתי. בארץ ראיתי את שלום שמחון רק בטלוויזיה".
למרות שבסוף השנה שעברה התקיים טקס שבו מסרו הישראלים את הפרויקט לידי תושבי אנגולה, מדבריו של אמציה ושל עובדים אחרים ניכר כי רובם המכריע של העובדים אינם מאמינים ביכולתם של המקומיים לנהל את חייהם בעצמם. יותר מכך, דומה שהתלות המבנית של המקומיים בניהול הישראלי אינה מאפשרת להם לעזוב. "מה אני יכול להגיד", אומר אמציה, "משהו בגנים שלהם דפוק. יש כאן מנהל מקומי שאני אמור להיות היועץ שלו. הבעיה היא רק שהוא לא יודע מהחיים שלו. הוא בא לפה לפעמים, עושה, אני לא יודע מה הוא עושה. בעצם הוא כבר לא בא. אם אנחנו נעזוב, כל העסק יתמוטט. יש להם קושי בקבלת אחריות, בהבנה מה חשוב ומה לא חשוב".
התלות בישראלים לא יוצרת סיטואציה מעט טרגית אם הם רוצים להיות עצמאיים?
"לדעתי אין עם זה שום בעיה. יש מדינות באמריקה הלטינית שבהן יש גאווה לאומית, אבל כאן הם מכירים בזה שהם תלויים בנו, בלבנים, והם לא רוצים שתלך. הם אומרים לי את זה".
רבים אחרים מהישראלים מתלוננים על עצלותם של המקומיים, על סירובם ללמוד וסבורים כי ברגע שבו תצא החברה ישראלית יקרוס הפרויקט כולו. יוסי (שם בדוי), שמסייע למשפחות המקומיות בהפעלת הלולים, שותף לטרוניות. חרף מאמצי השכנוע שלו, הוא נאנח, מגדלי התרנגולות לא מרימים את הווילונות שמחפים על הלולים בבקרים. בעיניו, תלותם בלבנים לא תיפסק בקרוב: "אני לא חושב שרואים אותנו כראיסים או כאיש הלבן שבא לשלוט עליהם, בסך הכל באנו לעזור להם", הוא אומר, "הבעיה היא שהם לא כל כך רוצים את העזרה. הם עצלנים, עם עצלן. זו מלחמת התשה, זה לבוא ועוד פעם להסביר ואם לא זה אז להתעצבן ולצעוק וגם להעניש אם צריך".
העונשים, הוא מסביר, יכולים להיות לא לתת להם אפרוחים או לולי פיטום, אך הוא מרגיע ואומר שטרם יישם את השיטה. "זה עוד בשלבים ראשונים, עוד לא עשיתי את זה. אני נותן להם צ'אנסים בדרך כלל. יש להם עדיין פחד מהאיש הלבן, בסופו של דבר זה ייעשה. אולי לא פחד, אלא כבוד לפחות. חוץ מברגע שהם רואים שהם מצליחים - אז הם מבינים שהם מרוויחים מזה".
מדברי עובדים אחרים בפרויקט עולה הרושם כי לא רק שחלק מהישראלים אינם מצפים שהאנגולים ינהלו את חייהם בעצמם, אלא שיחסם של כמה מהם אליהם מגיע לזלזול ולגזענות בוטה. מהנדס בפרויקט מספר שהתבקש להכין במה בעבור טקס העברת השליטה הפורמלית על הכפרים לאנגולים. כשהתלונן על מחסור בחומרי בנייה, הציע לו המנהל לבנות את הבמה ממיטות ברזל שיצמיד זו לזו ומעליהן יניח לוח עץ. "הסברתי לו שאי אפשר להניח מיטות מברזל זוויתי על דשא, מיד הכל היה שוקע וזז והאנשים היו נופלים", מספר המהנדס. "אז הוא אומר לי, 'מה אכפת לך - זה כושים'. אתה מבין, זה מה שהמנהל של הפרויקט אומר לי". עבודתו של אותו מנהל הופסקה כעבור פחות משנה.
במקרים אחרים, ממשיך המהנדס, הזלזול במקומיים הביא לבנייה בסטנדרטים מאוד נמוכים, שאינם מתקרבים לאלה שהיו מתקבלים בישראל. אחד ממנהלי אל-אר הבכירים, הוא אומר, הסביר לעובדים כי יציבותם של המבנים לאורך זמן אינה בהכרח הדבר החשוב ביותר: "הכי חשוב שלפרונט יהיה צבע טוב שיחזיק".
"בהכללה, סך כל האנשים שיש לנו מאמינים בפרויקט ומחויבים לו", אומר בתגובה נחום. "הם באים לעבודה ולא באים לעבוד. אני לא חושב שאנשים בעלי השקפות גזעניות יכולים להחזיק לאורך זמן בעבודה באפריקה".
נחום אופטימי הרבה יותר לגבי אפשרות העברת השליטה בפרויקט לידיים מקומיות: "אני מסכים שהיום שבו ייצאו הישראלים זה המבחן האולטימטיווי. בראייה של ארבע שנים, אני רואה נוכחות רבה יותר של אנגולים ומעורבות גוברת שלהם. אם לפני שנה אבי כמעט שלא התייעץ עם רוסו, המנהל האנגולי, היום הוא נפגש איתו שלוש פעמים בשבוע. קיווינו שתהיה יותר עצמאות, ראינו לנגד עינינו את האופן שבו באמצע שנות החמישים מושבי העולים היו לבד. קיווינו שזה יהיה ב-2008, וזה לא יהיה גם ב-2009, אבל זה הכיוון".
ארבעים דקות באוטו
למחרת אני נוסע עם שלו לנקודת תצפית המשקיפה על העמק כולו, כשבדרך פונים אליו אנשיו בנוגע לתיקונים וקלקולים שונים. מהשיחה איתו עולה כי חרף התסכול הרב, העבודה הקשה והגעגועים הביתה, החיים באפריקה מספקים גם כמה פיצויים על עולו של האדם הלבן. כך, כשאני שואל אותו מה עושים אנשי הצוות הישראלים בזמנם הפנוי, פרט לאינטרנט וספרים, הוא מאבד את סבלנותו הזעומה מראש ומייעץ לי לא להאמין למה שסיפרו לי. "כל מה שאמרו לך זה שמועות", הוא פוסק ברוגז.
"מה", אני שואל.
"אל תאמין לשום דבר שאומרים לך".
"לא להאמין למה?" אני מנסה להבין.
"אם מישהו רוצה לעשות משהו עם אשה מקומית זה רק עניינו ואין לנו דרך לאסור על זה", מסביר שלו, "יש כאן דיסקוטק והם יכולים להכיר את מי שהם רוצים. אנחנו רק דורשים שהם לא יביאו אותם לחדרים... זה כדי שאחרים שלא מביאים לא יקנאו וגם כדי שלא ליצור אנדרלמוסיה. אם נשים יבואו וייצאו, לא נוכל לנהל פה עסק".
בדיעבד, מתברר כי הקשרים בין עובדי הפרויקט הלבנים לנשים המקומיות הם חלק משמעותי ביותר בחיי הגברים, ועוררו לא אחת ביקורת ואף שערוריות. אחד מעובדי אל-אר סולק ממנה לאחר שמקומי סיפר למנהלי החברה כי שכב עם נערה בת 16. אלעד, צעיר חייכן בן 22, בעל רעמת שיער מפוארת שנסע לאפריקה זמן קצר לאחר שהשתחרר מצה"ל, מסביר: "יש כאן שני סוגים של אנשים, כאלה שמזיינים כל יום ואחרים שמזיינים מדי פעם. לאלה מהסוג הראשון זה לא קשה, בעיקר אם יודעים את השפה. יוצאים קצת להסתובב ברחוב ולא קשה למצוא. אם אתה לוקח פחית מהמלון ומביא אותה לפועל אז הוא בוהה בה שעה לפני שהוא שותה. זה די דומה עם בחורות".
אלעד מעיד על עצמו שהוא משתייך לסוג השני: "כשצריך לפרוק אתה פורק. זה יותר קל מאשר בארץ כי זה נחמד להן שיש להן חבר לבן. יש דיסקוטק שאנחנו יוצאים אליו פעם בשבוע ושם אפשר להכיר. אבל בסך הכל לא כיף לי איתן, הרמה של ההיגיינה לא גבוהה. בדרך כלל מדובר בחצי שעה, ארבעים דקות באוטו. ממילא לקחת אותן הביתה אסור לנו, והבית שלה זה בית בוץ. אני לא אשקר למישהי ואגיד לה שנהיה בקשר כשזו לא הכוונה שלי. ברור לשני הצדדים שזה עסק קצר מועד".
הקלות הזאת אינה ייחודית לוואקו קונגו, ובוודאי שלא לישראלים. בלואנדה נהנים העובדים ממגוון גדול יותר של ברים ומועדונים שמציעים סצינת פיק-אפ בין גזעי משגשגת. "אין כאלה נשים בכל העולם", אומר לי רוס, צעיר סקוטי בלונדיני ושרירי שפגשתי במועדון "צ'יל אאוט" שעל חוף הים של הבירה. "הכי קלות זה האנגוליות, איתן אין שום בעיה", הוא מסביר את הכללים. "אחרי זה המעורבות, אחרי זה הפורטוגזיות והכי קשות הלבנות כאן. אבל עם מקומית, אין לך שום בעיה. אולי יש כמה משכילות שיעשו לך פרצוף אם תבקש מהן למצוץ לך, אבל בסופו של דבר, כשתהיה איתה בחדר היא תעשה את זה כמו כל אחת אחרת".
"יש לנו תקנה מאוד חדה וברורה, שבמתקני החברה אסור לארח, ויש לנו עילה לשלוח על זה אנשים הביתה", אומר נחום. "אין לנו משטרת מוסר, ואתה מביא אנשים בהנחה שהנורמות התרבותיות שלהם ינחו אותם. אם יש התנהגויות חריגות אנחנו מטפלים בהן. המסר שלנו הוא 'אתם לא אנשים פרטיים, אתם מייצגים אותנו'".
מושבניק בשם צ'יקו
בלובי של מלון הפאר אל-ולד ממתין לי משה בריטש (צ'יקו), יזם עצמאי וסוחר נשק - הוא עצמו מתנגד לכינוי - שעובד זה 24 שנה באפריקה, מתוכן 14 באנגולה. בריטש מקורב ביותר לראשי השלטון, הצבא והמשטרה במדינה, והיה למוציא ומביא בכמה עסקאות ענק בין הממשל האנגולי לבין חברות ישראליות כמו התעשייה האווירית, סולתם ותדיראן. פרטי כמה מהעסקאות מתבררים בהליכים משפטיים כבר שנים, בעקבות סכסוכים בין השותפים השונים.
לפני כשנתיים פורסם כי בריטש תיווך בשלוש עסקאות נשק בסך כמיליארד דולר בין ישראל לאנגולה, עליהן זכה לעמלה של עשרים אחוז. בריטש הכחיש אז את הדברים, וגם כיום אומר שכלל אינו גובה עמלות: "אם מישהו רוצה לקנות משהו, אז אני הולך לחפש את זה בכל מקום. אני קונה את זה במחיר שאני מצליח להסכים איתם עליו. אין כאן מרכיב של עמלה. הם צריכים להיות מאושרים מהעבודה שאני עושה - אני מבזבז זמן יקר, אני רחוק מהמשפחה שלי".
בריטש, בן 50, ממושקף וחייכן, משדר מידה של רכות. הוא נוטה להפליג בסיפורים על גבורותיו בעבר ועל השפעתו הרבה כיום. כשנראה כי מסעדת המלון עומדת להיסגר, הסועדים עוזבים בזה אחר זה ואחד העובדים מתחיל לנקות את הרצפה, מרגיע בריטש - "הוא לא מחליט", הוא אומר. הארוחה שאנחנו אוכלים, ממזנון חופשי שופע כל טוב, יקרה במעט מהשכר הממוצע לחודש במדינה.
בריטש, כמו גם אחרים שמכרו נשק למדינה, הוא ראש הגשר המרכזי למעורבות הישראלית באנגולה. להכרת התודה של אנשי השלטון במדינה על חלקה של ישראל בהכרעת המלחמה נגד מורדי אוניט"א, תפקיד לא מבוטל בפתיחת הזדמנויות עסקיות שונות לישראלים במדינה.
בריטש מסתייג מהכינוי "סוחר נשק" ("אני לא מוכר רובים, אני מוכר טכנולוגיות"), ומספר כי הוא אומר לבנותיו שמתגוררות בנוה אילן שהוא איש עסקים: "אמרתי להן שאם ישאלו אותן, עדיף שיגידו שהן לא יודעות. במה זה שונה מילדה אחרת שאומרת שאבא שלה איש עסקים, ולא יודעת מה בדיוק הוא עושה?".
עיניו נוצצות כשהוא מדבר על עבודתו. דומה שהתלהבותו אינה קשורה לפוליטיקה של אנגולה או לשימוש שעושה המדינה בשירות ובידע הביטחוני שהוא מספק לה: "אני מצייר בעשייה", הוא אומר, "אני מרגיש שאני מחזיק מכחול ועושה פה דברים. כל יום מביא משהו חדש, וכל דבר שאני עושה כאן הוא כמו יצירה... אני קורה לזה עשייה - אתה בא לעולם, לא יודע מאיפה, אתה הולך ולא יודע מתי. אבל באמצע אתה יכול לשבת לבד מול המראה, ואתה רוצה להגיד לעצמך 'חייתי'. הכסף חשוב, אבל לא יותר מדי, אתה הרי לא תאכל שתי ארוחות צהריים ביום, העשייה חשובה לי יותר".
"אני לא אלוף ולא גנרל", אומר בריטש, "אני מושבניק בשם צ'יקו שהתחיל לאט לאט בלי ללמוד בשום מקום. זה עושה בעיות להרבה אנשים. הישראלים לא יודעים איך לאכול אותי. ככה זה. אני עוף מוזר, אנשים לא מבינים איך סמל ראשון מצליח במקום שבו אלופים נכשלים".
אתה מתעניין בשימוש שעושים במוצרים שלך?
"זה לא באחריותי, זה לא ענייני. כל מה שעשיתי הוא באישור משרד הביטחון. אם השימוש היה פסול, זה כבר היה יוצר תגובה. אני לא בוגד במדינה שלי - אם חושבים על ההוא שהלך ללבנון (אלחנן טננבאום), הייתי בסיטואציות כאלה, יכולתי להגיע לזה בלי בעיה ולא חשבתי על זה אפילו. הציעו לי המון כסף דרך אגב".
אתה חש הזדהות עם אנגולה, עם המטרות הלאומיות שלה?
"אני מרגיש הזדהות עם העבודה שלי. כל דבר שאני עושה, וזה לא משנה בשביל מי הוא, חשוב לי שיהיה מושלם. אני דורש שיתנו את המקסימום, ואני מוודא את זה אישית".
בריטש אף אינו רואה שום דבר מוזר בסיטואציה שבה אנשיו מדריכים ומאמנים את אנשי הביטחון המקומיים. להפך, הוא נלהב משקדנותם: "הם אנשים רציניים מאוד, הם שותים כל מה שאנחנו מלמדים אותם. הם חרוצים ולא עושים צחוק, הם לומדים עד שמונה-תשע בערב בכל יום. זה אתגר עצום".
עד כמה מרכזי השוחד בעבור מי שעושה פה עסקים?
"יש פה חוקים, יש צורות שבהן דברים עובדים, וצריך שיתוף פעולה של מקומיים. הכל עובד ככה - אתה בונה בית, אתה צריך להשיג את שיתוף הפעולה שלהם, אתה רוצה חדר במלון, אתה צריך שיתוף פעולה".
בריטש החל לעבוד בליבריה בגיל 26, אחרי ששמע על הפוטנציאל הכלכלי במדינה. עד אז היה מאבטח בבתי משפט, ואף החל ללמוד שנה אחת במכינה אוניברסיטאית. הוא החל לעבוד בליבריה בכריתת עצים ביחד עם הקבלן מרדכי יונה וחמישה ישראלים אחרים. "עבודה קשה שחבל לך על הזמן. השחורים בודקים אותך כל הזמן, אתה צריך להיות ערני. כמה ישראלים ראיתי שחטפו מכות כי לא ידעו איך להתנהג".
הוא מספר כי עבד במשך כשנתיים עם יואל גורודיש, אחיו של שמואל גורודיש ותת-אלוף בעצמו. לדבריו, השניים חיפשו מחצבים במוזמביק - בריטש היה אחראי על העבודה בשטח ואילו גורודיש על הקשר עם המשקיעים. הוא מספר בהתלהבות על חייהם המשותפים בג'ונגל, ועל עמידתו במוראותיהם: "אני לא מאלה שהפחד הוא דבר משמעותי אצלם, כי בג'ונגלים הכל יכול לקרות. אתה יכול לקבל עקיצה, אפשר להיתקל בנחשים ענקיים, יכולים לאכול אותך. מישהו פתאום נעלם ואתה שואל איפה הוא, אז אומרים לך, לא יודעים ועדיף שלא תשאל. אתה לומד את החוקים תוך כדי. אם מישהו אומר לך, אל תלך לשם, אז כדאי לך להקשיב לו, אפילו אם הוא נראה לך אהבל ושיכור ולא יודע מהחיים שלו".
לדבריו בא לאנגולה אחרי ששחורים במוזמביק ניבאו לו שיצליח במדינה, והוא השתכנע. כשהגיע, הוא מספר, התקיימו עדיין קרבות בלואנדה ולא היו בעיר בתי מלון. לאחר שהצליח למצוא גסט-האוס ללון בו, שאל איפה המסעדה המפורסמת בעיר. "אמרו לי שיש איזו מסעדה ויאטנמית בעיר ושם התנחלתי. הייתי יושב שם כל היום. ביום הראשון אף אחד לא מכיר אותך, אבל ככל שעוברים הימים יותר אנשים שמים לב אליך ומתחילים לדבר".
עם התהדקות הקשרים לאנשי השלטון, אומר בריטש שהבין את הפוטנציאל שבקשר בין ישראל לאנגולה: "הבנתי שלישראל יש דברים שיכולים לעזור להם - יש לנו טכנולוגיות ויש לנו ציוד ביטחוני. לפני שהתחלתי לדבר איתם אמרתי למשרד הביטחון שאני באנגולה. שאלו אותי 'עם איזה צד אתה מדבר', אמרתי עם 'הצד של הממשלה' וקיבלתי מהם אישור.
כל כל פשוט?
"מה זאת אומרת? זה משרד הביטחון, אם הייתי משקר להם היו מכניסים אותי לכלא. יכולתי אגב לעבוד גם עם המורדים, היו ישראלים שעשו את זה".
עצם היותו ישראלי, אומר בריטש, הרשימה מאוד את בני שיחו: "אנשים היו בהלם כשהם ראו ישראלים, חושבים שאלו אנשים עם כנפיים. הם חושבים שישראלים הם העם הנבחר, שהם מחזיקים את העולם - שכל האנשים העשירים הם יהודים". כיום, הערצת תושבי המדינה לישראל התעצמה עוד יותר בגלל הציוד שמכרה ישראל לאנגולה בעת מלחמת האזרחים. סיוע שבעיני חלקם, אומר בריטש, הכריע את המלחמה, לאחר שלושה עשורים שבהם נהנו מתמיכת קובה וברית המועצות, שלא הכריעה את הכף.
בריטש מדבר כצופה מן הצד על היזמים הישראלים השונים שהחלו לפעול במדינה לפניו ואחריו: חברת אל-אר, לב לבייב וארקדי גאידמק (שנשפט היום בצרפת בפרשת אנגולהגייט על סחר בלתי חוקי בנשק). "לא נכנסתי לעניינים של אחרים", הוא אומר, "גאידמק התעסק בענינים שלו, אני התעסקתי בעניינים שלי. אני ידעתי מה הולך לקרות, וגם הם (האנגולים) ידעו, הם לא מטומטמים, הרבה מהם עברו הכשרה באקדמיות ברוסיה".
אז למה הם שיתפו פעולה?
"אני יכול להגיד שזה כנראה התאים לכל האנשים. כנראה שבהתחלה הוא (גאידמק) עשה להם שירות ובהמשך התחיל לזייף. הוא קנה את אמונו של הנשיא, את אמון הממשלה".
כמו חלום
בבוקר יום ראשון יושבים חמישה עובדים בחברת בנייה ישראלית במתחם המגורים שלהם בלואנדה, מעשנים ולוגמים קפה שחור. בקירות המתחם כמה חורים מיריות, עדות לקרב שהתחולל ברחוב בין פושעים מקומיים. מנהל העבודה מחלק לעובדיו מעטפות ובהן פרטים על משימותיהם לשבוע הקרוב. "עם מאוד מיוחד, מאוד מצחיק, זבל של אנשים", מתלונן אחד מהישראלים על עובדיו המקומיים והאחרים צוחקים בהסכמה. שלושה מהעובדים נעדרים מהישיבה, שניים נסעו לטיול ומכוניתם התקלקלה, עובד אחר התעכב לאחר ששוטרת מקומית ביקשה לקנוס אותו על כך שחלונות מכוניתו כהים. לאחר דין ודברים, התברר לו שרק רצתה כמה דולרים וטרמפ עד לתחנת המשטרה.
מסביב לעובדים מחולל צוות לא קטן של עובדים מקומיים שאחראים על הטיפול במתחם ובדייריו. שתי עוזרות, מבשלת, גנן, מאבטחים ונהגים הם רק חלק מהצוות שמבטיח את נוחות חיי העובדים הישראלים, וחוסך מהם כמעט את כל טרדות היומיום - מסידור החדר ועד ניקיון הבית. אילן, אינסטלטור, עובד החברה שמתגורר כבר שנתיים באנגולה, אומר שהנוחות במתחם גדולה כל כך, עד שחלק מהעובדים מתקשים לחזור לארץ ולהתרגל בחזרה לחיים ללא שירות צמוד.
אילן החל לעבוד במדינה במקרה. חבר הציע לו לבוא לעבודת קצרת מועד שהביאה אחריה עבודות נוספות. בעת שהותו הוא אף התאהב במורתו המקומית לפורטוגזית והיה בן זוגה לזמן מה. יותר מכל, הוא אומר, חסר לו כאן מקום שאפשר לרקוד בו טנגו: "יש מקומות לסמבה, ויש את הקוזומבה, שזה הריקוד המקומי, משהו מאוד מיני, אבל עוד לא מצאתי מקום שאפשר לרקוד בו טנגו", הוא אומר.
גם אם אנשים נשארים במדינה שנים רבות, מסביר אילן, אף אחד כמעט לא חושב שיבלה שם את חייו: "אווירת הזמניות היא מה ששולט כאן. אתה חי בתוך סוג של חלום, כמובן שזו מציאות אמיתית לגמרי עם אנשים אמיתיים שעובדים קשה, אבל זו גם בריחה, מקום שלא קשור לכלום... כשאני חוזר לחופשות בארץ אני אומר לעצמי שהתנאים שיש לי כאן, עוד שלושה דורות לא יכולים להיות לי בארץ".
"בארץ אני אולי שחור", הוא אומר ומצביע על ידיו, "אבל כאן אני לגמרי לבן. היחסים הם של עובדים ומעבידים, אבל ברקע יש את העניין של אדונים ומשרתים - יש עובדים שמסתכלים עלי כעל לבן שבא לגזול להם את האדמות ואת הכסף. אתה מרגיש את זה ביחס אליהם, באוצר מלים, בכינויי הגנאי ללבנים, במקום להגיד שם של מישהו הם אומרים 'הלבן' כך וכך. פעם נעלמה לנו משחת שיניים ושאלתי את אחת העובדות אם לקחה אותה, אז היא אמרה חשבתי שהלבן השאיר אותה... יש כאן פערי מעמדות עצומים שאנחנו חלק מהם, כשאנחנו נוסעים בכלי רכב כאלה ואוכלים את האוכל שלנו, אין מה להגיד, זה די צועק. רובם לא מבינים את זה".
התנהגות הלבנים מחזקת את היחסים הגזעיים?
"אפשר להגיד שלפעמים השתן עולה לאנשים לראש. יש בהחלט עניין של עבד כי ימלוך. אנשים שלא ניהלו מערכות ולא ניהלו אנשים מגיעים לפה ומתלהבים מההזדמנות הזאת, ומתחילים להגיד בוא נעשה ניסויים בזה. מי שיותר שקול מבין שזה כלי עבודה, אבל הכוח הוא אדיר וזה משמעותי בשביל רבים. ברגע שזה קורה אין הרבה גבולות. אנשים יכולים לצעוק ולקלל ולרדת עליהם, והכל עובר, אין מגבלות. אתה רואה פה רוסים או ספרדים, שבארץ מתייחסים אליהם בזלזול ולא היו מגיעים לעשירית ממה שהם כאן, כי פה האפשרות קיימת, כי פה החוקים מאפשרים לך לעשות מה שאתה רוצה".
המנהלים הישראלים, מספר אילן, שומרים על מידה של מרחק מהעובדים המקומיים. זו באה לידי ביטוי באופן הפנייה אליהם, בשפת הגוף וביחסים היומיומיים. "הייתי אומר להם, 'תקראו לי בשם שלי', אבל שזה לא יפגע במרות ובמשמעת. אני מעדיף לקבל את ההערכה שלהם על בסיס מקצועי ולא על בסיס פחד".
ישראלים עוסקים בחינוך העובדים?
"הסטנדרטים שאתה רגיל אליהם כישראלי שונים ולכן יש היבט של חינוך. יש כאן מי שיגיד לך שזה סוג של אילוף. זו לא מלה גסה, גם בבית ספר מה שעושים זה לאלף אנשים. אתה מקבל עובדים עם נטיות מסוימות ומנסה לשנות אותן, אתה הופך אותם ליותר אמביציוזיים, אתה מנסה לגרום להם להפגין יותר אכפתיות וזה אפשרי".
אתה מדמיין אותם מסתדרים בעצמם?
"אני לא חושב שהלבנים יעזבו את המקום הזה בזמן הקרוב, אלא אם כן הממשל יחליט פתאום להעיף את כולם. נוכחות הלבנים פה היא כורח המציאות כי המקומיים לוקים בידע שלהם, הם לוקים בהשכלה שלהם. זה די עצוב כי הצידוק היחידי לכל הזרים פה זה נפט ויהלומים, אם זו לא היתה מדינה עשירה הם היו ממשיכים לגור בפחונים ואף אחד מאיתנו לא היה פה. אבל האוצרות האלה מביאים את כל הלבנים לפה והם עשו משהו שכבר אי-אפשר להעלים אותו".
עסק שחור: החיים המשוגעים של סוחרי הנשק הישראלים באנגולה
יותם פלדמן
26.12.2008 / 21:15