הכלכלה כמעט לא תיפגע מ"עופרת יצוקה"

>> פעם, כאשר פרצה מלחמה, ואפילו היתה זו מלחמה מוגבלת, היה ברור שהמשק נכנס למשבר עמוק, לאינפלציה גבוהה ולעלייה באבטלה. תקופה זו חלפה.

הרפורמות מרחיקות הלכת שנעשו במשק הישראלי מאז אמצע שנות ה-80 העבירו את הכוח והיוזמה מהממשלה למגזר העסקי. הגלובליזציה והתחרות העולמית מאלצים את המגזר העסקי להמשיך ולפעול גם בעת מלחמה, כי השווקים לא מחכים ולא מתחשבים.



הגמישות, היוזמה וכושר האלתור הישראליים - הם אלה שמאפשרים למגזר העסקי להמשיך לפעול גם עכשיו. לכן הנזקים הכלכליים של מבצע "עופרת יצוקה" יהיו מצומצמים ביותר. צה"ל יכול להורות מה שהוא רוצה, אבל רצון ההישרדות חזק יותר. שלשום הנחה הצבא 80 מפעלים הנמצאים בטווח הטילים מעזה, לסגור את שעריהם. אבל מחצית מהמפעלים המשיכו לפעול כרגיל, ומפעלים אחרים פעלו באופן חלקי.



לכן, גם אם המבצע יתפתח ויהפוך לפלישה קרקעית, ומספר הטילים על יישובי הדרום יעלה, הכלכלה הישראלית כמעט לא תרגיש בנטל. כי האמת הכלכלית של ישראל היא אחת: כל עוד אתה לא פוגע במרכז העצבים והפעילות - כלומר באזור תל אביב והמרכז - הכלכלה ממשיכה לזרום. ראינו זאת היטב כאשר פיגועי ההתאבדות במרכז המדינה בלמו את הכלכלה ב-2001 וב-2002.



לעומת זאת, כאשר התחוללה מלחמה בצפון, וטילים נחתו גם על חיפה בקיץ 2006, כלכלת ישראל סבלה - אך מעט. היה רבעון אחד של צמיחה נמוכה, והמשק חזר מיד לפעילות מלאה. ואין לשכוח שמלחמת לבנון השנייה היתה גדולה ומשמעותית הרבה יותר מזו הנוכחית בדרום. העלות התקציבית היתה גבוהה יותר עקב הצורך בחידוש המלאים, היקף גיוס המילואים היה גדול הרבה יותר, והפגיעה בעורף האזרחי והתעשייתי היתה גבוהה פי כמה. לחמאס בעזה אין היכולות שיש לחיזבאללה בצפון. למזלנו.



לכן לא כל-כך משנה אם הפעולה תהיה קצרה או ארוכה. הכלכלה כמעט לא תושפע. המשבר העולמי ומחנק האשראי ימשיכו להיות הגורמים שיקבעו את מצב המשק והבורסה ב-2009, והם מנבאים שנה די עגומה - בלי קשר ל"עופרת יצוקה".



אז מה בכל זאת ניתן לעשות?



בראיון ל"ידיעות אחרונות" לפני כמה שבועות, מיד לאחר הניצחון שלו בבחירות לעיריית תל אביב, אמר רון חולדאי שבתל אביב לא בונים מספיק דירות, וכי במשך 2008 התחילו לבנות בעיר רק 1,000 דירות חדשות שהן "טיפה בים".



חולדאי אמר כי הסיבה לכך היא מינהל מקרקעי ישראל שלא משווק מספיק קרקע למגורים בתל אביב, או שהוא משווק אותה במחירים גבוהים מדי. למשל, בדרום הקריה ניתן לבנות 600 דירות, אך המינהל הוציא מכרז לקרקע ש"נכשל", משום שאף חברה קבלנית לא הסכימה לשלם את מחיר המינימום שהציע המינהל.



ואמנם זו הבעיה המרכזית של ענף הבנייה: קיומו של מונופול שלא תלוי כלל במצב המשק ושוק הנדל"ן. אין לו עלות להחזקת המלאי. יש לו שיקולים פוליטיים, שיקולים חקלאיים והוא מחזיק ב-92% מקרקעות המדינה. הוא קובע את המחירים בשוק לפי קצב שחרור הקרקע.



גם במשרד הבינוי והשיכון מבכים את המצב. הם אומרים שצריך למכור את הקרקע במחירים נמוכים יותר, "כדי להגדיל את התחלות הבנייה". מנכ"ל המשרד, ד"ר חיים פיאלקוף, אומר שצריך לאפשר מכירה של קרקע גם במחיר שהוא 50% מהערכת השמאות של המינהל. אבל במינהל שומעים וצוחקים. הם כבר רגילים לביקורת.



הנה בתחילת דצמבר נכשל מכרז של המינהל בשכונת בוכמן שבמודיעין. קדמו לכך כישלונות במכרזים לבניית מאות דירות בקרית גת ובשכונת זאב בירושלים. וכל "הכישלונות" הם עקב מחיר גבוה ולא מציאותי שקבע המינהל, שלא מכיר במציאות החדשה שנוצרה בשוק.



את דרך עבודתו של המונופול אף אחד לא יצליח לשנות. כך פועל גוף ביורוקרטי שלא רוצה להיפרד מנכסים. לכן מתוך העיוות הגדול, יש גם פוטנציאל צמיחה עצום.



זאב בוים, שר הבינוי והשיכון, יכול לגרום במו ידיו לחידוש הצמיחה ולירידה באבטלה דווקא בימים אלה - אם היה סוגר את המינהל ומוכר את קרקעות המדינה לכל המרבה במחיר. זה היה גורם לפריחה מיידית בשוק הנדל"ן, ואחריו במשק כולו. אבל בשביל זה צריך אומץ לב ורוח מהפכנית.