פעם שלישית, נותקת

>> פדרציית חברות התקליטים הבינלאומית, ה-RIAA, העניקה מתנת חג מולד מפתיעה לאזרחי ארה"ב והעולם כולו: הבטחה להפסיק במסע הצייד המשפטי נגד משתפי קבצים ברשת. אלא שכידוע, אין ארוחות חינם. ה-RIAA תגבה על המחווה מחיר יקר: היא תשתף פעולה עם ספקיות שירותי אינטרנט מובילות כדי להגביל, ולאחר שתי התרעות גם לנתק כליל, את חיבור האינטרנט של גולשים שזוהו כמשתפי קבצים. שלוש עבירות ואתה בחוץ, חוזר לעידן האבן הטרום-אינטרנטי.

מדובר בשלב חדש של המלחמה המתמשכת שמנהלת תעשיית המוזיקה נגד מי שמנסה ליהנות ממוצריה בלי לשלם. המלחמה החלה בניצחונות משפטיים, ראשית כנגד נאפסטר ב-2000 ולאחר מכן כנגד קאזה וגרוקסטר ב-2005, ששבקו חיים לאחר שחטפו פסקי דין נגדן. אלא שניצחונה של התעשייה התגלה כניצחון פירוס, שכן עוד בטרם פינו גדודי עורכי הדין היקרים את אולמות המשפט, פיתחו נערים זריזים טכנולוגיות חלופיות לשיתוף קבצים ברשת.



הטכנולוגיה הפופולרית ביותר היא הביטורנט, המאפשרת שיתוף מהיר ויעיל של קבצים גדולים בין חברים (P2P) ללא שרת מרכזי ובמקרים רבים גם ללא אינדקס, כך שאין לתותחים הכבדים של תעשיית המוזיקה לאן לכוון. על פי הערכות, אחראים כיום משתפי הקבצים, וביניהם בעיקר משתתפי הביטורנט, לכ-45% מנפח התנועה באינטרנט. כך שעם השנים, ולמרות ניצחונותיה המשפטיים של התעשייה, תנועת ה-P2P רק גדלה.



לפני שנים אחדות החליטה תעשיית המוזיקה לשנות אסטרטגיה, מהפצצות משפטיות מסיוויות כנגד אתרי על, לסיכולים ממוקדים כנגד הגולשים עצמם. במהלך חמש השנים האחרונות יזמה ה-RIAA תביעות או איומים משפטיים נגד יותר מ-30 אלף גולשים. מדובר בילדים, בני נוער, סטודנטים, אמהות חד-הוריות ובמקרה ידוע אחד אף קשישה שנפטרה לא מכבר, שהואשמו בהורדת השיר האחרון של בריטני, קנייה ווסט או אווריל לווין. נסו לתאר את כאב הראש שמדיניות כזאת גורמת ליחצ"ן, הנאלץ להסביר למה חברות התקליטים רודפות אחרי לקוחותיהן ומשלחות פירמות של עורכי דין בילדים בני 12.



כעת, מבצעת ה-RIAA פניית פרסה ומבטיחה להפסיק את הקמפיין המשפטי. במקום זאת, תדווח הפדרציה על כתובות IP של גולשים מפרים לספקיות שירותי האינטרנט. אלה יפנו אל לקוחותיהן בדרישה שיפסיקו להוריד שירים בחינם. אם הגולשים ישובו לסורם, ינקטו ספקיות השירות סנקציות כגון צמצום מהירות הגלישה של הלקוח או אף ניתוקו מהרשת. ההסדר אינו דורש מעקב על ידי ספקיות השירות, שכן ה-RIAA תזהה בעצמה את כתובות ה-IP של המפרים ולא תיעזר במידע אישי מספקיות האינטרנט.



עם זאת, מדובר בפתרון בעייתי ורצוף קשיים עקרוניים. ראשית, עצם השימוש בספקיות שירותי האינטרנט כ"שוטרות" מעורר חששות לגבי הרחבה מסוכנת של פעילויות אכיפת החוק על ידיהן. שנית, ההסדר אינו מאפשר זכות ערעור או שימוע משפטי לגולש המזוהה כמפר, והניסיון מראה כי קיימת אפשרות סבירה לטעויות רבות בעניין זה. שלישית, המחשבה על סנקציה של ניתוק מהרשת מטרידה; מדובר בעונש דרסטי, המשליך על היבטים רבים בחיים כגון עבודה, חינוך וקבלת שירותים ממשלתיים.



ד"ר טנא הוא מרצה למשפטים במסלול האקדמי המכללה למינהל