הישרדות - גרסת המיתון

"אהלן חבר'ה, כמו שסגרנו, נפגשים ביום חמישי בשמונה בערב"
- קיבלתי
- גם אני
- שמונה? אי אפשר שמונה וחצי?
- אני לא יכול, לאשתי יש יום נישואין
- איפה?

כפתור ה"השב לכולם" בדואר האלקטרוני הוא שורש כל הרע בעולמנו, גרוע אפילו יותר מלצפות במשחק שלם בליגת העל בכדורגל. טוב, לא יותר, אבל הם נמצאים בערך באותה קטגוריה. תחשבו על זה שפעם, בעבר המאוד לא רחוק, הייתם אשכרה מתאמצים כדי לארגן מפגש. מתקשרים, משאירים הודעות, מריצים שלוש או ארבע שיחות ואז, אחרי שהוסרו כל המכשולים, מרגישים סיפוק עילאי על שהצלחתם לסגור את הפינה הזאת. והיום? לא תחליפו מילה אחת שאינה וירטואלית. "השב לכולם" ישלח את תגובתכם לעשרות, מאות ואפילו רבבות אנשים אם תחפצו בכך. מבחינתי, החבר'ה שלי הם לא יותר מדמויות מעולם הפנטזיה, כמובן – מלבד שמונה שעות בשנה (בערך שעתיים כל שלושה חודשים) שבהן אנחנו באמת רואים אחד את השני.

שניים נשואים פלוס, שניים רווקים מזדקנים. חשוב ליצור איזון. תאמינו לי, אין יותר גרוע מלהיות רווק יחיד בקבוצת אבות שמספרים לך על הטיקטקים של הילד. וואט דה פאק איז א טיקטק? זה לא הסוכריות האלה לרענון הפה? כשאתה לבד בחבורה, אתה ממש מרגיש נבוך. אחד מהם אומר "רק בסוף ראיתי שסגרתי את הטיקטקים הפוך". אתה מהנהן בהסכמה כאילו יש לך מושג על מה הוא מדבר, ומתפלל שלא ישאל אותך אם אתה באמת יודע, כי אתה לא. אבל כשיש אתך עוד רווק, עוצמתן של עיני העגל הנפערות מצדכם מחייבות את האבות המאושרים לעבור הלאה. תזכרו: שניים זה כוח.

מהר מאוד עברנו לשיחה על המצב הקיים. נו, אתם יודעים, עד גיל 10 היינו מדברים על מכוניות מץ' בוקס, עד 20 על הפעם הראשונה שלנו, עד 30 על פורנו וכדורגל ועכשיו על המצב הקיים (וגם על פורנו וכדורגל). האמת, די מדכא לדבר על "המצב הקיים". תמיד, בכל קונסטלציה, גם אם אתה נמצא עכשיו בתאילנד ואיזו מקומית עושה לך נעים בגב. "המצב הקיים" הוא לא משהו שמדברים עליו, "המצב הקיים" הוא מושג שלילי מטיבו שיש להשמיד מהעולם. "המצב הקיים" הוא בגדר התניה פבלובית שאחריה תמיד יבואו המלים "לא טוב" או "חרא". זה "המצב הקיים", רעה שלעולם לא תצא ממנה טובה.

אבל כמו מזוכיסטים אמיתיים, דיברנו על המצב הקיים, כי איך אפשר שלא במציאות של ימינו? עד מהרה המצאנו מחדש את הביטוי "צרת רבים, נחמת טפשים". זה הולך ככה:

"פיטרו אצלנו חמישים איש"
- חמישים? מתוך כמה?
"800"
- שטויות. נו, מה, לשישה אחוז אתה קורא פיטורים?
"כן, אבל שלושים מתוכם מהמחלקה שלי, שהיו בה ארבעים איש"
- אה, 75 אחוז מהמחלקה זה הרבה

עד מהרה התפשט הנגע. זה, פיטרו אצלו 300 איש אבל אף אחד לא במחלקה שלו. ההוא, פרסמו שיפטרו אלף (לא לדאוג, לחברה כולה יש עשרת אלפים), אבל בסוף פיטרו 6,000 (אמרתי לא לדאוג, לחברה כולה יש עשרת אלפים), ויש גם את זה שאמרו ברדיו שיפטרו אלף איש מהחברה שלו אבל הוא לא מבין איך זה, כי בחברה כולה יש 180. התחרות הלכה והתעצמה, כי מעבר לחישובים אצל מי פיטרו יותר ובאלו אחוזים, ניסינו לגלות אצל מי עומדים בקרוב לפטר עוד. הרי בטוח שיפטרו עוד.

השעשוע המתמטי האחרון שעשיתי וקצת נהניתי ממנו היה משחק בבדידים בכיתה ב'. מאז, כל דבר שקשור במקצוע המאוס הזה גרם רק סבל וקיצר לי את החיים. והנה, 25 שנים אחרי, שוב מצאתי את הריגוש שיש בחישובים ובנוסחאות מסובכות. התחרותיות היא אחד מיצריו הקיומיים של האדם, והניסיון למצוא את מי מאיתנו יפטרו קודם מאתגר מתמיד. אז עכשיו יש לנו סוג של התערבות ואנחנו מחכים. מעניין מי יהיה הראשון שילחץ על "השב לכולם".