תחזיקו אצבעות שלא ייפול טיל על תל אביב

>> 3.5 מיליארד שקל - זה היה סכום הפיצוי ששילמה מדינת ישראל לעובדים ולעוסקים בצפון בעבור מלחמת לבנון שנייה.

בדיעבד, יש מי שטוענים שאלו היו ה-3.5 מיליארד שקלים הכי מוצלחים שהמדינה הוציאה מעודה: הם איפשרו לאזרחי הצפון להתאושש כלכלית מהמלחמה, וכך מנעו השפעות שליליות של המלחמה על הביקושים והצריכה במשק. העובדה ש-2006 היתה שנה של צמיחה מואצת, למרות המלחמה, מוסברת בין היתר, בפעולה ה"קינסיאנית" שביצעה המדינה - בכך שפיצתה את תושביה על נזקי המלחמה.



הממשלה זוכה בימים האחרונים לתשבוחות מראשי רשויות ומתושבים בדרום בשל ההיערכות המהירה למבצע "עופרת יצוקה". על פניו, נראה כי הממשלה - על כל זרועותיה - הפיקה את הלקחים מכשלי מלחמת לבנון השנייה והגיבה הפעם במהירות וביעילות להתקפות על העורף .



עם זאת, המענה המהיר שניתן לשלל הבעיות של תושבי הדרום עלול לעורר ציפיות שווא בנוגע לנקודה הכואבת והקריטית ביותר: האם יינתן פיצוי כספי לתושבי הדרום על נזקיהם, מתי ובאיזה היקף.שאלת הפיצוי, אפשר כבר עכשיו להתנבא, צפויה להתעכב ולהתארך, וכלל לא ברור האם תוכל לבוא על פתרונה. הנבואה הזו ניתנת למרות התקדים המוצלח שהיה עם תשלום הפיצוי לתושבי הצפון, כי לפחות בנקודה הזו הלקח של מלחמת לבנון השנייה אינו בהכרח מלמד על הצפוי במבצע "עופרת יצוקה".



יש לכך שלוש סיבות עיקריות. הראשונה, שאלת העיתוי. המדינה, בעידודם הפעיל של המעסיקים בדרום, אינה ששה להציע הסדר פיצוי מוקדם - מחשש שהדבר יעודד עובדים להישאר בבית. המדינה אמנם הכריזה על סגירת בתי הספר, וכך מאלצת בפועל הורים להישאר בבית, אבל בו בזמן רוצה שאותם הורים - ובוודאי, מי שאינם הורים לילדים קטנים - יעשו את המאמץ לשמר את שגרת החיים בדרום, ויאפשרו את המשך הפעילות הכלכלית באזור. הסדר פיצוי שיוסכם מוקדם מדי, יטרפד את המאמצים לשמר את המשך הפעילות הכלכלית בדרום.



הסיבה השנייה היא שאלת מדידת הנזק. במלחמת לבנון השנייה, בין השאר בשל לחץ הזמן, נקבע מנגנון פיצוי פשוט וקל למדידה: ירידה בהיקפי הפעילות העסקית. זאת היתה מדידה נכונה לאותה שנה - שהיתה עוד שנה של גאות בפעילות הכלכלית, ולכן קל היה להניח כי כל הפגיעה בפעילות הכלכלית של העסקים בצפון צריכה היתה להיות מיוחסת אך ורק להשפעות המלחמה. רק שההנחה הזאת אינה מתקיימת בשלהי 2008, שבה עסקים בכל רחבי המדינה - ולא רק בדרום - חווים צניחה בהכנסות כתוצאה מהמשבר הכלכלי.



בשל המשבר אין יכולת ממשית להבחין בין נזקים שנגרמו לעסקים בדרום כתוצאה מהמשבר הכלכלי, לבין נזקים שנגרמו כתוצאה ממבצע "עופרת יצוקה" - והחשש כי ייעשה ניסיון "לגלגל" על כתפי המדינה את כל הנזקים הכלכליים שחווים עסקים בדרום כתוצאה מהמשבר הכלכלי, הוא רב. לכן, המדינה צפויה לסרב להחלת הקריטריון של ירידה בהכנסות כמפתח לפיצוי, מה שצפוי לסבך את מנגנון הפיצוי.



הסיבה השלישית, והחשובה מכל, היא שאלת היקף הנזק, או עד לאן יגיעו הטילים של החמאס. עד כה, היקף הפגיעה הכלכלית במבצע "עופרת יצוקה" הוא מצומצם בהרבה מזה של מלחמת לבנון השנייה. במלחמת לבנון השנייה שותקה לחלוטין הפעילות הכלכלית בשליש משטח ישראל, ובתוכה עיר ענקית כמו חיפה. במבצע "עופרת יצוקה" הפגיעה בפעילות הכלכלית היא חלקית בלבד, ובכל מקרה מדובר בהיקף פעילות - לרבות הערים אשדוד ואשקלון - קטן מזה שהיה בצפון. זה אמור לפשט מאוד את תשלום הפיצוי, כי ככל שהפיצוי קטן יותר כך קל יותר למדינה לעמוד בו.



אבל הם צריכים לקוות שהמצב לא ישתנה, משום שככל שטווח טילי החמאס גדל, כך קטן הסיכוי כי המדינה תוכל לשלם פיצוי. למעשה, טיל אחד שייפול על תל אביב, וכל שאלת הפיצוי תרד מיד מהפרק.



פגיעה בתל אביב, מרכז העצבים של הכלכלה הישראלית, משמעה שכל אזרחי ישראל נפגעים כלכלית מהמלחמה. במצב כזה תשלום פיצוי הוא פרדוקסלי לחלוטין: משלמי המסים בישראל ישתמשו בכספי המסים של עצמם כדי לפצות את עצמם, על הנזקים שנגרמו להם עצמם. כאשר כולם משלמים לעצמם הפיצוי מאבד את משמעותו הכלכלית, ולכן ברגע שהמלחמה תתפשט לכל המדינה - זהו גם הרגע שבו כל אחד ואחד מאזרחי המדינה יצטרך לספוג את הנזקים שלו, לבדו. ממש כשם שכל אזרחי ישראל ספגו יחדיו את נזקי המיתון הכבד שאליו הידרדר המשק כתוצאה מגל פיגועי ההתאבדות של האינתיפאדה השנייה.



לכן, השאלה הגורלית ביותר להסדר הפיצוי של תושבי הדרום היא האם יגיע אותו טיל ראשון לתל אביב. על כך הם צריכים להחזיק את אצבעותיהם.