איך שודדות המדינות העשירות את המדינות העניות ומה בדיוק השתבש בשוק החופשי

"לתקן את הגלובליזציה", ג’וזף שטיגליץ

בשנות עבודתי בבנק העולמי בוואשינגטון גיליתי שוב ושוב את האופן המורכב שבו משפיעה הגלובליזציה על הפיתוח בעולם השלישי, בעיקר משום שפיתוח כזה חייב להיות משולב בצדק חברתי. לי ולחברי היה ברור, שהתרחבות הסחר החופשי בין המדינות יצרה את הפוטנציאל האדיר לצמיחה במאה ה-20. עם זאת, התברר שתהליכי הצמיחה המהירים לא צימצמו, לרוב, את הפערים ואת אי-הצדק בחלוקת העושר וההכנסות בעולם. המאבק בעוני ובאי-השוויון לא נשא את הפירות שלהם ציפינו.

בכל הקשור לחולשות הגלובליזציה, ג'וזף שטיגליץ, חתן פרס נובל בכלכלה, הוא הדובר המרכזי של מדינות העולם השלישי, ובכלל, הוא אולי הכלכלן הפורה ביותר בתרומתו המדעית לתחומי כלכלה שונים. ספרו החדש הוא המשך לסדרה של ספרים פופולריים שכתב בנושא, ועיקרו ביקורת על התנהלות המדינות המפותחות והמוסדות הפיננסיים הבינלאומיים, ובמיוחד קרן המטבע הבינלאומית, כלפי המדינות המתפתחות. בספר מסביר שטיגליץ כיצד יש בהסכמי הסחר הבינלאומיים מרכיבים הפוגעים בארצות המתפתחות. למשל, הסובסידיה שנותנות מדינות המערב לחקלאות בתחומן, שיוצרת תחרות לא הוגנת עם החקלאות בעולם השלישי.

שטיגליץ מכוון את הביקורת כלפי קרן המטבע הבינלאומית, ששגתה בהמלצות שלה לרפורמות כלכליות בעת המשבר הפיננסי בשנות ה-90 בדרום-מזרח אסיה, והוא מסביר כיצד האינטרסים הכלכליים של החברות המערביות הגדולות הובילו לתחרות לא הוגנת עם הארצות המתפתחות. הוא גם מצביע על התיקונים הנדרשים, למשל: קביעה מחודשת של הסכמי סחר, שבהם תינתן אפליה מתקנת לחלשים. המדינות העשירות יצטרכו לפתוח את שוקיהן למדינות עניות ללא התערבות של מכסים וסובסידיות, ויאפשרו למדינות העניות לשמור על מכסי מגן ושימוש בסטנדרטים נמוכים יותר מהמקובל במערב, בכל הקשור לחוקי עבודה וחוקי סביבה. כל זאת כדי למנוע הידרדרות נוספת במצבן של המדינות העניות.

שטיגליץ גם תוקף בחריפות את הסכמי הסחר בנוגע לענייני הקניין הרוחני; למשל, ייצור תרופות חדישות ויקרות הכפוף למגבלות של שמירה על פטנטים - כדי שיהיה להן מחיר גבוה ומונופול לשנים ארוכות. ייצור כזה פוסק גזר דין מוות על מאות אלפים, ואולי מיליונים, בעולם השלישי.

שטיגליץ טוען בספרו, כי המדינות העשירות שודדות את משאבי הטבע של המדינות העניות. בטווח הקצר, הדרך היחידה לצמיחה של המדינות העניות היא באמצעות ניצול משאבי הטבע שלהן, אולם משאבים אלה מוגבלים ושימוש מואץ מסכן את עתידן. שטיגליץ מבין היטב כי שיתוף הפעולה בין חברות בינלאומיות לבין משטרים מושחתים בעולם השלישי מביא לשוד המשאבים הללו, ומציע שורה של שיטות מורכבות למנוע זאת - למשל שיפוט והטלת סנקציות על ידי גופים בינלאומיים.

איפה המוסר

מעניין במיוחד לקרוא את ספרו של שטיגליץ לנוכח המשבר הפיננסי והכלכלי החריף הפוקד היום את העולם - משבר שהוא הקשה ביותר מאז שנות ה-30 והמביא למיתון עמוק וחסר תקדים. הספר נכתב לפני כשנתיים, והוא מתמקד בעולם השלישי, בעוד שהמשבר הנוכחי פרץ בחודשים האחרונים דווקא בעולם הראשון, וקדקודו בבית המקדש שלו - בוול סטריט: בספר שטיגליץ מראה, ובצדק, את חולשות הגלובליזציה בנוגע לעולם השלישי ולא עוסק מספיק בבעיות אי-היציבות וחוסר השקיפות של השווקים הפיננסיים והשלכתן על העולם המפותח. במלים אחרות, שטיגליץ, כמו אחרים, לא שיער את עוצמת המשבר שאליו יגיע הקפיטליזם ללא-גבולות - הגלובליזציה; וגם לא שיער כי הגלובליזציה תפגע בצורה אנושה דווקא בחברות הפיננסיות הגדולות והוותיקות של העולם הראשון, אלה שנהנו עד כה מרוב פירותיה.

השקפת עולמו של שטיגליץ היא סוציאל-דמוקרטית, ועל רקע זה הוא תובע תיקונים בעבודת המוסדות הבינלאומיים: הבנק העולמי, קרן המטבע והסכמי הסחר, כדי שההתייחסות לעולם השלישי תהיה מוסרית יותר. לדעתו, תיקונים כאלה יפעלו בסופו של דבר גם לטובת המדינות המפותחות.

לדעתי, החולשה המרכזית בטיעון של שטיגליץ היא בכך שהוא מטיל את האשמה כולה על מנהיגי המדינות המפותחות, בעוד שהוא מתעלם מתופעות של שחיתות וחולשת המוסדות הכלכליים והביורוקרטיים במשטרים בעולם השלישי. לעתים נדמה שבמאבקו של כלכלן חשוב זה למען המדינות המתפתחות הוא מנסה יתר על המידה להפוך ליקיר מנהיגיהן, ובכך חוטא במידת מה לאמת.

בשנות ה-80, כאשר עבדתי ככלכלן צעיר בבנק העולמי, היו הבנק וקרן המטבע ארגונים בעלי עוצמה אדירה מכיוון שהשפיעו, ובמידה רבה ניווטו, את תנועות ההון בין העולם השלישי והעולם המפותח. הגלובליזציה של העשורים האחרונים שינתה את המצב בכך שהגדילה ללא הכר את ניידות העובדים בעולם - מהלא-מיומנים עד למיומנים ביותר - ובמיוחד את ניידות ההון הפרטי. התנועה החופשית של ההון, ללא שום מגבלות, היתה לסיסמה המובהקת של הגלובליזציה. היא היתה השמן שהניע את גלגלי הצמיחה והגדלת התוצר בעולם כולו - אלא שבשמן זה היה נסוך גם רעל: ההתפרעות הפיננסית במערב, שהיא אשר הביאה לאובדן האמון במוסדות הפיננסים, ולמשבר הנוכחי.

שידור חוזר

גם במשבר המפורסם של שנות ה-30 היתה בועת נדל"ן והיתה בועה פיננסית. בזמנו היו שתי גישות לפתרון המשבר שנוצר אחרי שהתפוצצו: גישה אחת, השמרנית, שטענה שהשוק החופשי יעשה את שלו ויפתור את הבעיות בעצמו; והגישה השנייה, שהונהגה על ידי הכלכלן הדגול ג'ון מיינרד קיינס, שהצביע על החולשות הגלומות בשווקים החופשיים ועל הצורך בהתערבות נמרצת של הממשל כדי להרחיב את האשראי, וליצור תעסוקה וביקושים.

אי-הרחבת האשראי הביאה לשפל הנודע של שנות ה-30, שמתואר להפליא בספריו של ג'ון סטיינבק ("ענבי זעם", "על עכברים ואנשים"), שמספרים את סיפורם של המובטלים והעניים. המשבר הזה התרחב לאירופה והביא בה לפריחת הפאשיזם ולתוצאותיו האיומות. לא מדיניות הניו-דיל של הנשיא פ"ד רוזוולט, שעיקרה התערבות ומעורבות של הממשל בכלכלה, הביאה לבדה לסיומו של משבר זה, אלא מלחמת העולם השנייה. לאחר המלחמה נולדו, על פי הצעת קיינס, בכינוס בעיירה במדינת ניו-המפשייר בארצות הברית, הארגונים הבינלאומיים: הבנק העולמי, קרן המטבע וארגון הסחר.

על רקע זה התחולל במחצית השנייה של המאה ה-20 המאבק בין הקפיטליזם הנאור (בגרסתו האירופית או האמריקאית), שהדגיש את ערך העבודה הקשה והחיסכון שיכול ליצור עושר לדורות הבאים - ובין הקומוניזם. החשש מהקומוניזם יצר במערב מנגנונים שהעניקו שירותי חינוך, בריאות ורווחה לכל האוכלוסיה, ולחמו באי-השוויון ובעוני. בארצות המערב שררה הבנה שעל הממשלות לתקן את כשלי השוק, גם בנושאי איכות הסביבה, ופיתוח הפריפריה. עם זאת היה מובן שלפעולות הממשלה ישנן מגבלות, ועליה להיות אחראית ויציבה עד כמה שאפשר.

עם נפילת הקומוניזם השתחררו הכבלים שריסנו את הקפיטליזם הנאור והכלכלה ההוגנת - והיא הפכה פרועה יותר. כאשר במערב לא היה יותר חשש מאיום של השיטה הריכוזית הקומוניסטית, החלה בכלכלה הקפיטליסטית השתוללות, רדיפת בצע חסרת גבולות. המהפכה הטכנולוגית, המחשב והאינטרנט, דירבנו התעשרות אדירה של שכבות צרות. במקביל נחלשו המנגנונים המגבילים את ההתפרעות. תחת הכותרת של קדושת השוק התגברו תשלומים של משכורות ענק, ללא גבול. גופי הפיקוח הפיננסיים לא תיפקדו וכאשר ניסו לעשות משהו אמרו להם שאסור לחסום שור בדישו.

אמריקה הפכה לחברה שצורכת עוד ועוד, ואינה מייצרת מספיק. על רקע מעמדה השליט בעולם הפך הדולר האמריקאי להילך בינלאומי מקובל, תחליף לזהב. מהצד השני ניצבה סין, שמייצרת הרבה וצורכת מעט, ומחזיקה באיגרות חוב אמריקאיות בריבית נמוכה כדי להבטיח את המשך הצמיחה שלה. היתה זו מערכת חסרת שיווי משקל שצפויה היתה לקרוס. ג'וזף שטיגליץ, פול קרוגמן (חתן פרס נובל בכלכלה השנה) ואחרים התריעו שהגדלת הצריכה איננה בת-קיימא, והורדת הריבית - במיוחד על המשכנתאות - על ידי אלן גרינספאן, יו"ר הפדרל ריזרב (הבנק המרכזי האמריקאי), יוצרות בועת נדל"ן שעלולה לצאת מכלל שליטה. לחגיגת השוק הפרוע הצטרף ממשל בוש שיצא למלחמות בעיראק ובאפגניסטאן, שעולות הון עתק. ואם לא די בכך נקט ממשל בוש במדיניות של הורדת מס לעשירים בתואנה שזו הדרך לצמיחה. זה לא קרה. מה שכן קרה הוא שבנקי ההשקעות, שפעם היו נלווים זוטרים לבנקאות המסורתית, הפכו למפלצות, בלי מנגנוני פיקוח ובקרה.

עם קריסת השווקים הפיננסיים, ובעקבותיהם מיתון עולמי, חוזרים ועולים הרעיונות של קיינס בדבר הרחבה מסיווית של האשראי ומעורבות ממשלתית נמרצת בכדי למנוע חזרה לשפל גדול.

הרעיונות של קיינס בנוגע לבניית המוסדות הכלכליים הבינלאומים יושמו לאחר מלחמת העולם השנייה, כאשר ארצות הברית היתה הכוח הדומיננטי בעולם וכאשר תנועות ההון הפרטיות היו מוגבלות. לעומת זאת, בעולם של היום קיימים מוקדי כוח רבים: ארצות הברית, אירופה, סין והודו, ואף בעלי רזרבות האנרגיה; הגוש הערבי ורוסיה. בעולם כזה, מורכב יותר, בניין גופים בינלאומיים אפקטיוויים יותר, ללא ביורוקרטיות מסורבלות - וזו בעצם המטרה שאליה חותר שטיגליץ בספר - הוא משימה קשה ביותר.

\ Making Globalization Work Joseph E. Stiglitz
ג’וזף י’ שטיגליץ. תירגמה מאנגלית: שונמית ליפשיץ. הוצאת אריה ניר, 352 עמ’, 96 שקלים

ח"כ אבישי ברוורמן הוא יו"ר ועדת הכספים של הכנסת