קץ האידיאולוגיה

>> מה יותר חשוב: "הישרדות איי הפנינה" או הלחימה בעזה? לא, לא התכוונו להצחיק אתכם. מי כמוכם יודע שכל משאל דעת קהל ברחוב הישראלי עלול לגלות כי בפועל, הישראלי הממוצע מתעניין יותר דווקא בראשון מבין השניים.

אולי לא תנחם העובדה כי משאל דעת קהל כזה, עם תוצאה כזו, אינו אופייני דווקא לישראל. חלק גדול ממדינות העולם, בוודאי חלק גדול מהמדינות העשירות והמובילות בעולם, נגועות במאפיינים תרבותיים דומים לאלה של ישראל: תרבות הסלבריטאות, כפי שהיא מכונה, המאופיינת בשטחיות, היעדר עניין וקידוש הכסף והפרסום הרגעי על כל ערך אחר.



"קץ ההיסטוריה" כתב לפני שני עשורים פרנסיס פוקוימה, והתכוון לקצן של אידאולוגיות מדיניות מתחרות לזו של הדמוקרטיה הליברלית. בפועל, הדמוקרטיות הליברליות מידרדרות ל"קץ האידיאולוגיה" - תרבות שבה אין כל אידיאולוגיה (אפילו החופש הדמוקרטי כבר אינו ערך נחשב), והכסף עונה בה על הכל.



את מחירה של "קץ האידיאולוגיה" שילם העולם ב-2008. "הקפיטליזם החזירי" שקרס בקול רעם אדיר ב-2008 הוא אכן חזירי - אבל לא באשמת הקפיטליזם. השיטה הכלכלית הקפיטליסטית שרירה וקיימת, כמעט ללא שינויים מהותיים, מאז המשבר הכלכלי הגדול שנות ה-30. פה ושם היו שינויי גוון ביישום של הכלכלה החופשית-קפיטליסטית. פה ושם שיעור המיסוי עלה או ירד, ועמו השתנו הדגשים של המדיניות הכלכלית. אבל בבסיס, השיטה עצמה - כלכלה חופשית, בתוך המסגרת של מדינת רווחה - לא השתנתה כלל.



במהלך השנים התפשטה השיטה וקנתה לה אהדה בכל מדינות העולם, פשוט משום שהתברר כי היא עובדת טוב יותר מכל שיטה כלכלית אחרת. וזה אכן היה המצב, עד ל-20 השנה אחרונות. מה השתבש בשני העשורים האחרונים? לא הקפיטליזם, כי הוא בבסיסו נשאר כשהיה. מה שהשתבש הוא הערכים שנוצקו אל תוך השיטה.



כך, גם בשנות ה-70 יכלו מנהלים בוול סטריט למשוך לעצמם משכורות של 300 מיליון דולר בשנה. אפשר להיות סמוכים ובטוחים כי היו מספיק נאדים נפוחים שחשבו כבר אז כי הם בעלי היכולת להלך על המים, וכי כל שכר יאה להם. ובכל זאת, בשנות ה-70 מנהלים בוול סטריט לא לקחו לביתם בונוסים ותגמולים בגין מימוש אופציות בסכומים דמיוניים כאלה - משום שהנורמות החברתיות לא איפשרו זאת. למעשה, הם כלל לא העלו על דעתם את האפשרות לכך, משום שרמות שכר מנופחות כאלה היו לחלוטין מחוץ לגבול הסובלנות החברתית.



מה שהיה בלתי מתקבל על הדעת בשנות ה-70 נהפך 30 שנה מאוחר יותר לנורמה. הכלכלה החופשית הותירה את כללי המשחק גמישים לחלוטין לבחירת השחקנים הפועלים בה, והם בחרו לקחת את הכלכלה הזו לכיוון החומרני, תאב הבצע, שקידש את ה"כמה שאתה מרוויח" כחזות הכל. עם זאת, האחריות לכך אינה נופלת רק לפתחם של המנהלים הבכירים בוול סטריט (או בבורסה של תל אביב), או של קובעי המדיניות בבירות העולם השונות. האחריות לכך נופלת לפתחם של כולם - מי שמקדש את תרבות הסלבריטאות כחזות הכל, שלא יתפלא שהדבר היחיד שמעניין את המנהלים הבכירים הוא מי מהם מרוויח יותר כסף (ותוך כדי גם נעשה יותר מפורסם).



זו אינה הבועה של וול סטריט שהתפוצצה ב-2008. זוהי בועת החומרנות המערבית, ששחטה את כל הערכים האפשריים על מזבח הכסף והפרסום. שברה של הבועה הזאת מורגש במיוחד במדינת ישראל, שיותר מכל מדינה מערבית אחרת היתה חדורת אידיאולוגיה ציונית, סוציאליסטית והומנית-יהודית - ולכן אובדנה של האידיאולוגיה בה הוא זועק במיוחד. אבל אל לנו להחמיר מדי עם עצמנו: המאפינים התרבותיים שלנו אינם שונים מאלה של כל מדינה מערבית אחרת.



אז כן, כאשר הכסף עונה על הכל, אז גם המרדף אחר הכסף מצדיק כל מחיר - לרבות המחיר של העמדת הכלכלה העולמית על כרעי תרנגולת של הלוואות משכנתא חסרות כל ערך. זה קרה כבר פעם בשנות ה-20 של המאה הקודמת, ואז העולם נזקק לטלטלה הגדולה של מלחמת העולם השנייה כדי להזכיר לו את חשיבותם של ערכים בסיסיים - בראש ובראשונה, ערכו של החופש. עם פרוס 2009, אפשר לקוות כי הפעם יצליח העולם החופשי לחזור לעשתונותיו, וימצא מחדש את האכפתיות התרבותית והכלכלית שלו, מבלי לשלם מחיר גבוה כל כך.