געגועים לנוכלים שרמנטים

ההתרפקות על העבר הרומנטי של שנות ה-20 של המאה הקודמת מכה בנו ללא רחם. מאז ספטמבר מטילה עלינו 1929 את ההילה הקסומה שלה: זה התחיל בהשוואה בין עוצמות קריסת המערכות הפיננסיות של אז לעומת היום ועבר לתחרות צמודה סביב השאלה איזה משבר יהיה עמוק יותר.

בדרך חלפנו על פני ניסיונות להשוות תורי מפוטרים ולבסוף נעשים ניסיונות להצמיד לתוכנית הסיוע של ברק אובמה תוויות של ה"ניו דיל" של אז. אין מה לעשות, אנחנו אוהבים נוסטלגיה. בני האדם נהנים להיזכר כמה העבר היה זוהר יותר, גרוע יותר, קשה יותר, יפה יותר. לא משנה מה - תמיד העבר היה "יותר". מכיוון שעדיין לא ניתן לחזות את העתיד וההווה הוא שגרתי מדי ולא מי-יודע-מה מסעיר, נשאר לנו רק להתענג על העבר.



העבר הוא הבנצ'מארק שמאפשר לנו להתמצא בהווה ולמצוא את דרכנו בו. וכשהמשבר הפיננסי היכה - לא נותר אלא לחזור אחורה בזמן. שבע-שמונה שנים לאחור לא נחשבות נוסטלגיה, וכנראה שגם 20 שנה לא. אבל 80 שנה זה יופי של פרק זמן להתענג עליו.



מצד שני, 80 שנה זה פרק זמן קצת יותר מדי רחוק. אף אחד מאתנו לא באמת זוכר את התקופה ההיא, גם לא המבוגרים ביותר. גם אורח החיים היה שונה לחלוטין: לא היה אינטרנט, לא היתה טלוויזיה ובקושי היה רדיו. היו רק עיתונים. ברחובות היו מעט מאוד מכוניות, לא היו שוויון זכויות, שוויון הזדמנויות או כרטיסי אשראי. אבל כסף היה. כסף היה ותמיד יהיה מרכז העלילה. כדי שנוכל לדעת היכן אנחנו עומדים כיום במשבר שלנו, ועד כמה הוא עמוק ומזעזע, אנחנו זקוקים לנקודת אחיזה נוסטלגית.



החודש, באחד הפרקים המרתקים ביותר בעלילה, הושלכנו 80 שנה אחורה, אל המדרכות המטונפות של ניו יורק של שנות ה-20, בעזרתם האדיבה של ברנרד מיידוף ואביו הרוחני צ'ראלס פונזי. בקצה האחד של רצף הזמן ניצב יהודי מבוגר ומכובד, ששמו כאיש עסקים רציני וסולידי הלך לפניו במשך עשרות שנים, ומן העבר השני עומד מהגר איטלקי שייזכר כמי שכל חייו היו רצופים הימורים, הונאות, רמאויות ומעשי נוכלות.



במשך יותר מ-80 שנה החזיק פונזי בתואר הרמאי הגדול בהיסטוריה בזכות התרגיל שבו שאב בתוך כמה חודשים 15 מיליון דולר מעשרות אלפי הקורבנות שלו. למיידוף של 2008 נדרשו יותר מעשר שנים כדי לצבור ולפוצץ הונאה של 17 מיליארד דולר שנלקחו מאלפי לקוחותיו - מנהלי הכספים שמאחוריהם עומדים אלפים רבים של משקיעים.



אחד מאותם מנהלי הכספים הוא תיירי מייגון דה לה וילושה, שהפסיד 1.4 מיליארד דולר מכספי הלקוחות שלו בהשקעה בקרן של מיידוף. אותו מייגון דה לה וילושה לא יכול היה, ככל הנראה, לשאת את הנטל הנפשי שבהפסדים שגרם לכל כך הרבה אנשים, והתאבד במשרדו שבמדיסון אווניו בניו יורק.



ההתאבדות הזאת נחשבת מעשה חריג בנוף המשבר הנוכחי, מכיוון שמאז שפרץ מעטים מבין אותם בנקאים, מנהלי השקעות ומעסיקים שאיבדו טריליוני דולרים ופיטרו עשרות אלפי עובדים לקחו על עצמם את האחריות והודו באשמה. כל אשמה שלא תהיה: רשלנות, שרלטנות, תאוות בצע, יהירות, טפשות. לא משנה מה. להפך: רבים מהם ממשיכים לכהן בתפקידיהם ולגזור לעצמם משכורות מדושנות. אם היו יכולים, בוודאי גם היו מעניקים לעצמם בונוסים שמנים לחג המולד.



בנוסטלגיה המתבקשת, אנחנו מהרהרים בכל אותם מנהלים, בנקאים וברוקרים שקיפדו את חייהם בסוף שנות ה-20 בקפיצה מחלונות משרדיהם וחדרי המלון המפוארים שבהם התגוררו. האגדות מאותה תקופה דיברו אף על גשם של מתאבדים שצנחו על מדרכות מנהטן. אלא שבדיקה מחודשת של הסיפורים מעלה תמונה שונה לחלוטין שמשתלבת היטב בהשוואה המתבקשת בין שני משברי הענק: מספרם הרשמי של אנשי הפיננסים שהתמסרו אז לרגשות האשם והתאבדו אינו עולה על 11 מקרים מתועדים ומובהקים. נהפוך הוא: הסטטיסטיקה מאותן שנים מראה שדווקא בסוף 1929 שיעור ההתאבדויות בניו יורק היה נמוך מהממוצע.



נעים יותר היה לחשוב שפעם, בעבר הלא רחוק, הגברים היו ג'נטלמנים יותר, הבנקאים היו אחראים יותר, הגנבים היו מתוחכמים יותר והנוכלים היו שרמנטים יותר. אבל מתברר שלא. ההיסטוריה שחוזרת על עצמה משמשת לנו רק כמראה והערגה האנושית לקצת נוסטלגיה היא לא יותר מאשר ניסיון נואש לייפות ולצבוע בצבעים עליזים יותר את המציאות העלובה והקשה שלנו.