חופשה משכרת באיטליה

בערך באמצע ארוחת טעימות בת שש מנות של המטבח המקומי בפיימונטה, הגיע הסומלייה עם משקה מיוחד שמתלווה למנת הרביולי במילוי דלעת ואספרגוס מקומיים. "אני חושב שזה יסתדר, מפני שהוא מתאים למתיקות של הדלעת", הוא אמר, ומזג כוס - לא של יין, אלא של בירה זהובה ומבעבעת קלות, שאותה, הסביר, התסיסו עם שמרי יין והשאירו להתיישן במשך ארבע שנים בבקבוק.



בירה קרה נשמעת כמו זיווג לא שגרתי למטבח האיטלקי, בייחוד בלב מחוז פיימונטה חובב היין, אך כל שאר הארוחה באותו ערב היתה מבוססת על בירות מקומיות, והסומלייה עצמו היה תאו מוסו, בעל מבשלת שיכר שזכה למעמד של כמעט כוכב רוק בסצינה הקולינרית של איטליה. "אני רוצה שאנשים יחשבו על הבירה שלי כעל משהו שמתאים לשולחן במסעדה טובה", אמר מוסו. "אני לא רוצה שהם ישייכו אותה לפאב". למעשה, קשה לקשר בין יצירותיו של מוסו לבין בירה בפאב: מעבר לשלל הטעמים המגוונים, מרבית הבירות שלו מוגשות רק בבקבוקים מעוצבים הדומים לבקבוקי יין, ורבים מהם נמכרים בחנויות במחיר שנע סביב 40 דולר לבקבוק.

אשתי ואני החלטנו לצאת לטיול בין מבשלות הבירה המשובחות של איטליה, והתמקדנו בשני מחוזות שצוברים מוניטין: פיימונטה - לאורך הגבול בין איטליה לצרפת, והמחוז הסמוך לומברדיה - שגובל בשווייץ. לאורך הדרך עצרנו לצלם כפרים קטנים, בתי קברות חבויים ומפעלים נטושים, לפני שהגענו אל פאב המבשלה הראשון שלנו, ביריפיציו איטליאנו שבעיירה הקטנה לוארגו מרינון. הבירות המפורסמות של הפאב מושכות תיירים מרחבי העולם אל מרגלות האלפים, בסמוך לחופי אגם קומו.



חגגנו את הגעתנו עם שתי בירות פילזנר המיוצרות במקום. זהו סוג נפוץ אך לא מוערך של בירה, שבעל המבשלה, אוגוסטינו אריולי, מנסה להחזיר לגדולתו בעזרת גרסאות שבהן מורגש טעמה המריר של הכשות. הוא אף נסע לגרמניה לחפש את הכשות המתאימה ביותר.



להקת ג'ז התמקמה על הבמה הקטנה בפאב, והתחילה לנגן בדיוק כשהגיעו המתאבנים שהזמנו: צלחת צנימי פרג עם גבינת טומה עשירה וג'ל בירה דביק וסמיך, שלוותה בכוס סיירס, בירה חזקה בעלת טעם המזכיר יין ומתובלת בדובדבנים מקומיים. המנה העיקרית הגיעה מיד בעקבותיה: צלע חזיר גדולה ועסיסית, וסקוטה א-לה פיאסטרה - מנה של נתחי פילה חזיר קצוצים דק, שהושרו במרינדת בירה בשם ביבוק, מתוצרת המבשלה כמובן. אותם טעמים הופיעו בקינוח שחלקנו: פנה קוטה מתוקה במיוחד שזכתה למרירות בשל שילוב הביבוק, עם שבבי השוקולד שפוזרו מעל.



בירה עם פסקול פאנק



מילאנו ידועה אולי כבירת האופנה האיטלקית, אך היא צוברת מוניטין בקרב חובבי הבירות גם בזכות למברט, שידועה כמבשלת הבירה הראשונה בעיר. "כשפתחנו את המקום לפני 12 שנים, איכות הבירה האיטלקית היתה נמוכה יחסית", אמר מנהל המבשלה, פאביו ברוקה, בעודו ממלא את כוסנו בגהיסה, בירה כהה ומעושנת. "אך פירוש הדבר היה שאנשים היו חופשיים לנסות ולהגשים את מה שהם רצו. ולאט לאט, הבירה השתפרה בהרבה".



הבירה אכן השתפרה מאוד. בניגוד מושלם לבירות הבהירות והזהובות ששולטות בתעשיית הבירה המסחרית האיטלקית, כוס הגהיסה שלי היתה חזקה וכהה עם סיום נקי ועדין בעל גוון מעושן. כמו כל הבירות של ביריפיציו למברט, היא היתה מרשימה, אף כי על מבחר הבירות האפילה - לפחות במבחר - ארוחת ה"הפי האוור" בפאב. המום ממבחר המנות, אחזתי במחברת ובעט שלי. ללא רשימה מוקדמת, לא יהיה לי מושג היכן להתחיל: יותר מ-30 צלחות ומגשים שונים שעליהם חטיפי בירה לא שגרתיים עמדו בפני כגון סלט שומר, פול מצרי, תותי בר, פטריות מושרות במרינדה, זוקיני מבושל, פיצות ומגוון ענק של סלטי פסטה.



המגוון העצום והשפע האדיר יצרו אווירה חגיגית, ולא יכולתי שלא לשים לב להבדל בקהל לעומת מדינות חובבות בירה אחרות כגון בריטניה: במקום מוסיקה עממית, מערכות הסטריאו השמיעה פאנק; ובמקום הסריגים והזקנים המוזנחים, הקהל בלמברט הציג קעקועים ופירסינג במקומות שונים ומשונים. החוויה היתה דומה יותר לזו של מסיבה ביתית מאשר של פאב, עם חיוכים ידידותיים מכל עבר והתפרצויות של צחוק רועם בקרב הלקוחות.



למחרת שמנו פעמינו מערבה ממילאנו, וחלפנו על פני אזורי התעשייה והשדות החקלאיים בדרכנו אל אזור הגבעות של פיימונטה. אחרי יום ארוך של נהיגה הגענו לכפר צ'יירי, בסמוך לטורינו, שם גילינו את המבשלה הבאה שלנו - ביריפיציו גרדו פלאטו. אחרי שקיבלנו את חדרנו - מעוצב בקפידה וזול באופן מפתיע - הגיע הזמן לבחון את מגוון הבירות המקומיות ואת המומחיות הקולינרית של המקום: חלזונות.



התפריט כלל מנות פשוטות יותר המתאימות לבירה כמו פיצות ופסטות, אך החלזונות המקומיים הם מוקד המשיכה העיקרי. ראשית, ניסינו אותם לצד רביולי טרי עם רוטב עגבניות, ביחד עם בירת הסטיכר של המבשלה - וריאציה על בירת הסטיקה של דיסלדורף, שהיא עצמה גרסה מחוזקת של האלטבייר. הסטיכר היתה חמצמצה-מתוקה. קשה היה להבחין מתחת לכל הטעמים הללו בטעמם של החלזונות הקטנים, ואולי היה זה יתרון.



הרבה יותר קשה היה להתעלם מהחלזונות במנה השנייה, שטוגנו קלות כחטיפים זעירים בציפוי גבינה לבנה, עם עולש איטלקי ועלי חסה. הגבינה המותכת היא אוכל בירה מוכר למדי; דבר שקשה להגיד על החלזונות הקטנים שטעמם כטעם שום. הקפדתי לסגור את עיני ולבלוע אותם עם לגימות גדולות מבירת הספון ריבר של המבשלה, שנקראת על שם אוסף שירים של אדגר לי מאסטרס ומבושלת עם עלי כשות אמריקאיים - קסקייד, אך קלה לשתייה ובעלת ניחוח כשות עדין בהרבה בהשוואה לבירות קסקייד אחרות.



לקינוח חלקנו גלידת וניל איטלקית מתוקה להפליא, בעלת ארומה עדינה בציפוי מוגליו - סירופ ריחני העשוי מניצני עצי האורן. היה אפשר להסתפק בכך, אך את המנה ליוותה בירה כהה שאת טעמה איני מצליח לשכוח: צ'וקרוביקה, בירה כהה וסמיכה שעשויה ממאלט שוקולד ומכמות אדירה של דגנים, כמו גם פולי קקאו אמיתיים מוונצואלה וחרובים מסיציליה. קראתי לבעל המבשלה, סרגיו אורמאה, הצגתי את עצמי ושאלתי על הבירה.



"רציתי להכין בירה איטלקית מקומית", הוא אמר בצרפתית - השפה המשותפת היחידה שמצאנו - והסביר כי קיבל את ההשראה מתוכנית טלוויזיה תיעודית על מלחמת העולם השנייה, שבה ראה תצלומים של חיילי הברית מעניקים טבליות שוקולד לילדים בסיציליה. "בסיציליה, הנערים מעולם לא טעמו שוקולד. הם הכירו רק את החרובים. ניסיתי לדמיין את טעם השוקולד עבור אותם ילדים, ולהכין בירה שתשחזר את החוויה הזאת". לדעתי, צ'וקרוביקה היא חוויה נהדרת בפני עצמה, ובירה שיש לה מקום של כבוד בתפריטי יין ברחבי העולם, בייחוד לאור הבעייתיות הידועה של שילוב בין שוקולד ויין.



אך בנוגע להחלפת היין בבירה, אין דבר המשתווה ללילה האחרון שלנו בקזה בלדין. אחרי שחלפנו על פני עצי מגנוליה פורחים, טראסות של מטעי גפנים ומטעי ערמונים, מצאנו את פיוזו - כפר הידוע בשל פסטיבל הדלעת השנתי שלו ביום הראשון של אוקטובר, ומבשלת הבירה בכיכר המרכזית. מול המבשלה נמצא קזה בלדין, מלון חדש ומסעדה עם תחושה של שילוב בין קסבה למועדון ריקודים. ארוחת הערב במקום, הכוללת יין חופשי, נפתחת באפריטיף מהסיידר המקומי של בלדין.



אותו ערב היה שונה למדי מכל ערבי הבירה האחרים שבהם השתתפתי: רוב הבירות היו חזקות למדי, בסביבות 12% אלכוהול, ומשום כך הוגשו רוב המשקאות בכוסות קטנות, של כ-100 מ"ל. כשהסתיימה ארוחת הערב, תהיתי עד איזו שעה נשארת המבשלה פתוחה. זה היה לילה נפלא, חשבתי, אך הכוסות הקטנות והטעמים המיוחדים רק עוררו את תיאבוני. למעשה, השתוקקתי לעוד בירה.



* * *



לשתות, לאכול ולנוח



קזה בלדין (Piazza V. Luglio 15, Piozzo; 39-0173-795-239; www.casabaladin.it) חדר זוגי ב-120 יורו ללילה. ארוחת ערב של שש מנות עם בירה מתאימה עולה 60 יורו לאדם. בפאב של מבשלת הבירה בכיכר המרכזית של העיירה, חצי ליטר בירה עולה בסביבות 4.5 יורו.



במילאנו, שני מקומות נפלאים עבור חובבי הבירה הם מבשלת ביריפיציו למברט (5 Via Adelchi ; 39-0270-63-86-78; ww.birrificiolambrate.com) שם נפתח הבופה כל ערב ב-18:00, וטוטה בירה (15 Via Lazzaro Palazzi; 39-02-20-1165; www.atuttabirra.com) שם ניתן למצוא מבחר רב מהבירות המקומיות, כמו גם מגוון רחב של בירות נדירות מרחבי אירופה.



עוד במילאנו מומלצת מסעדת אנוטקה דקנטר (20 Via Castelvetro; 39-02-345-1701; www.decantermilano.com) שמתגאה בתפריט בירות נרחב, טעימות בירה ומנות המבוססות על בירה, בנוסף על בירות מהמבשלה המקומית, ביריפיציו באוסקיה.



כחצי שעה צפונה ממיליאנו, ביריפיציו איטליאנו (Via Castello 51, Lurago Marinone; 39-031-895-450; www.birrificio.it) מייצרת בירות בהירות מצוינות, כמו גם בירות מקוריות בטעמי פירות. בירה מקומית ממוצעת עולה 8-10 יורו.



לא רחוק משם נמצאת ביריפיציו בי-דו (Via Confine 26, Rodero; 39-031-808-870; www.bi-du.it), שעליה ממליץ כתב הבירה האיטלקי לורנזו דאבוב.



בצ'יירי, ביריפיציו גרדו פלאטו (Viale Fasano 36/bis; 39-011-94-73-236; www.gradoplato.it) מתמחה בחלזונות, אף כי התפריט כולל גם פיצות ופסטות. מלון פארק הסמוך (Viale Fasano; www.ilparkhotel.it; 39-011-94-78-394) מכיל חדרים משופצים ומרווחים. בנובמבר, מחיר חדר כפול הוא 70 יורו בימי השבוע ו-65 יורו בסופי השבוע.



* * *



ביזנס & פלז'ר



ענת גבריאל



סמנכ"לית חטיבת השוק המקצועי ביוניליוור ישראל



איטלקי מהסיר



אני ממליצה לאכול במסעדת שף בשם Cibro, ששוכנת ברחוב via de maci בפירנצה. המסעדה מאוד נחשבת וכדי לאכול בה צריך להזמין מקום מראש. המסעדה מציעה מנות מצוינות של אוכל איטלקי "משוכלל" - לא פסטה אלא בשר, ירקות, פירות ים ודגים. בנוסף לאוכל המצוין, ייחודה של המסעדה בארבעה שולחנות הממוקמים בלב המטבח. הישיבה בשולחנות אלה היא על בסיס מקום פנוי וההגשה נעשית ישר מהסירים לשולחן - ללא עזרת המלצרים.



-



אריאל אטיאס



מנכ"ל חברת התיירות וואלה!טורס



מלון מתוך חלום



למרגלות ההר Monte Rosa, בחבל ליגוריה שבצפון מערב איטליה, שוכנת עיירה קטנה וקסומה בשם אלנייה וואלסייה (Alagna Valsesia). כדאי להגיע לשם בתקופת החורף וכך ליהנות גם מהיותה עיירת סקי וגם מהיותה נקודת מוצא למגוון מסלולים באזור. אני ממליץ לטייל לכיוון המונטה רוזה במסלול ששופע מפלים ובריכות קטנות. כדאי במיוחד להתארח במלון Casa Prati Zimmer שבעיירה. המלון אינטימי ומפנק ויש בו את כל מה שהופך את החופשה לחלומית - נחל שזורם מתחת למרפסת החדר, אמבטיה מצוינת וארוחת בוקר משובחת.



-



אבי בר



מנכ"ל ערוץ הספורט



פינוקיו קם לחיים



אני ממליץ לא לוותר על העיירה הקטנה קולודי שבמחוז טוסקנה, הקרויה על שמו של קרלו קולודי, מחבר הספר "פינוקיו". העיירה הקסומה הזאת נראית כמו ציור מאגדה: סימטאות קטנות, כנסיות יפות ופארק גדול שמוקדש כולו לאגדת הילדים פינוקיו. פארק הפסלים נקרא parco di pinochio וכל כולו פסלים וספסלים מסותתים באבן וכן משחקייה לילדים. בכל טוסקנה אפשר ליהנות מגלידה נהדרת וקפה לאטה נפלא. אני ממליץ בחום על כוס יין קיאנטי קלאסיקו באחד מעשרות היקבים הקטנים והמשפחתיים שבחבל הארץ הקסום הזה.



-



בני כוהנר



מנהל שיווק ומבעלי החנות LUCE תאורה



נסתרות מהעין



אני מגיע הרבה לבירת האופנה מילאנו. שתי מסעדות מוצלחות מאוד שבהן אני נוהג לבלות הן מסעדת "לה ריזקה" שברחוב ויה מרקונה ומסעדת "דה גאספרה" שברחוב ויה רביצה. יתרונן של המסעדות הוא בכך שאינן מוכרות לתיירים רבים ולרוב סועדים בהן ידוענים מקומיים. אני מתחייב שתיהנו מתפריטי הטעימות המומלצים במיוחד וכן מכל מנה ומנה בתפריט הרגיל.