וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

הפשע האבסולוטי

שי גולדן

1.1.2009 / 11:58



פרשת העוקץ הבלתי ייאמן של ברנרד מיידוף לא נותנת לי מנוח. אפשר שאני סובל מהשהיה, מהצתה מאוחרת, מתגובה זוחלת, אבל הפרשה הזו, על היקפיה הדמיוניים, ממשיכה להעסיק אותי.



לא נפגעתי מהעניין. לא היה לי מעולם די כסף כדי שיהיה לי די כסף להפסיד. די כסף כדי שאוכל לראות את הסתלקותו בתור הפסד. זו נחמה, מן הסתם - אולי נחמת שוטים, אולי בעצם שמחת עניים: כשאין לך כלום, אין לך שום דבר להפסיד.

אפשר שמדובר במספרים עצמם. ההערכות לגבי היקף ההונאה של מיידוף הגיעו כבר ל-50 מיליארד דולר. היא פגעה באלפי משקיעים לאורך שנים באופן ישיר ובמיליונים אחרים באופן עקיף. בחודש האחרון נתקלתי בחמישה אנשים, כאן בישראל, שטוענים שהכסף שלהם, באיזו צורה, הלך לפח בגלל פרשת מיידוף. כשהגשם נופל הוא מרטיב את כולם. בדומה למגיפה, בדומה לפצצת אטום, הוא אינו מבדיל בין טובים לרעים, בין אלה ש"מגיע להם" לאלה ש"חבל עליהם".



הונאה בסדר גודל כזה היא עיוורת. היא נעדרת אבחנה. פשיעה נעדרת אבחנה היא הדבר הקרוב ביותר לרוע צרוף. ורוע צרוף, גם אם הוא מעונב, גם אם הוא עניין שפרשנים כלכלנים נאלצים להסביר להדיוטות בעיתון, הוא עדיין רוע צרוף. אתה יכול להיות אנאלפבית ואתה יכול להיות אדם סמית' - הנחת היסוד האנושית היא שכאדם ניחנת ביכולת לזהות את השטן כשאתה נתקל בו ברחוב. או בעיתון. או בבנק.



אבל יש היבט מוזר לפרשת מיידוף, ולמעשה, לכל פרשיות ההונאה, העוקץ, עבירות הצווארון הלבן - איך שתרצו - שנחשפו בשנים האחרונות. זו יכולה להיות פרשת "אנרון", זה יכול להיות בועז יונה ו"חפציבה", זה יכול להיות ברנרד מיידוף - משהו בתפישה של הציבור אותם הוא של נוכלים. בלבד. נוכלים גרועים. נוכלים הרסניים, אבל עדיין, העבירה בין אדם לחברו היא "נוכלות". ונוכלות, בשיח של היום-יום, נשמעת לאוזן כמו עבירה גרועה הרבה פחות מעבירות גרועות פחות ממנה. למשל: שוד.



בסיוטים של האדם במציאות האורבנית, סמטה אפלה בגותהאם סיטי שורצת כנופיית היספאנים היא מקום הרבה יותר מפחיד ממשרד בקומה ה-74 בפארק אבניו, שורץ בברנרד מיידופים. בסיוטים של האדם במציאות האורבנית, להיות מוקף בשלושה צעירים אלימים, חמושים בסכינים קפיצים ובאלות בסאבוויי של ניו יורק, הוא סיוט גדול הרבה יותר מלקרוא בעיתון שכל השקעותיך הלכו לפח בגלל פירמידת רמייה שהאמירה לגובה.



האלימות המיידית, הפיסיות של הסכנה טורדת מנוחה הרבה יותר משיחת טלפון מיועץ ההשקעות שלך שמבשר לך שחסכונותיך נהפכו לחול. חבטת אגרוף מנער בן 19 מופיעה בסיוטים של הרבה יותר אנשים מאשר הבהוב מודאג על מסכי המחשב בוול סטריט. האדם, בבסיסו, הוא יצור פיסי. חרדותיה של הנפש - באופן אירוני - מוקדשות יותר לשלומו של הגוף.



כשהתפוצצה פרשת בועז יונה הכותרות רעשו, כמובן, והארץ רעשה, אבל עדיין אי אפשר היה ללכוד את הסיפור האישי, להריח את הפחד האנושי בנחיריים, מבעד למלים ולתמונות. מספרים מתראיינים טוב פחות מדם. הם גם מצטלמים פחות טוב. אנשים נשארו ללא בית. אנשים לקחו משכנתאות והפקידו ערבויות וחתמו על הלוואות ונשארו עם התמונה של בועז יונה בעיתון בתור הכתובת לתלונות.



אם במקום זה היה מדווח בחדשות הערב על חבורה של אגרופנים שפורצת לבתים בכל רחבי ישראל, מוציאה אנשים מחדריהם במהלומות קשות, שורפת את כל רכושם ומותירה אותם ואת ילדיהם ערומים וחסרי כל ברחוב, אסירים של טראומה לכל החיים - החברה היתה משתוללת, המשטרה היתה נסערת וכלי התקשורת היו מאבדים את הצפון. תחשבו על הסיפור: מאות משפחות מוצאות מבתיהן בכוח הזרוע של חבורה אלימה ופרועה. אח, ללקק את האצבעות!



אבל פרשת בועז יונה לא הפחידה אף אחד באמת, לא איימה על ביטחונו האישי של איש. היא גרמה לאלה שנחשפו אליה להרהר "צריך להיזהר יותר לפני שחותמים על חוזה לדירה. העולם מלא בנוכלים", אבל היא לא גרמה לאף אחד לחשוב "אני בסכנה". כשאתה נתקל בפרשות הונאה אתה חושב שהעולם הוא מקום שבו מתהלכים שקרנים, רמאים וגנבים, אבל אתה לא מרגיש בסכנה, אתה לא מרגיש חשוף, מאוים. ההכרה בקיומם של שלושה פושטקים בני 19 ברכבת התחתית מערערת את תחושת הביטחון האישית של כל אדם הרבה יותר.



זו תפישת מציאות מעוותת, אבל יש בה היגיון - אנחנו מקבלים עלינו את השטן שסובב אותנו, אבל מבקשים ממנו שישמור על העצמות שלנו שלמות כשהוא מתחיל עם התעלולים שלו. שטן שמתחשב בבריאותם הגופנית של קורבנותיו, שטן שפועל מרחוק, שטן שפועל בהיחבא, הוא שטן שקל לנו יותר להסכין עם קיומו.



זו הסיבה שאנחנו, כחברה, כמערכת משפט, משליכים לכלא עברייני רכוש קיקיוניים לתקופות ארוכות לא פחות מאלה של עברייני צווארון לבן. זו הסיבה שעבריין שסך כל הנזק הכלכלי שהסב לחברה מסתכם באלפי שקלים יכול למצוא עצמו אסור בתנאים קשים יותר, לפרק זמן ממושך יותר ולסבול מקלון חמור יותר משל עבריין שהזיק במיליונים, אבל עשה את זה מהמחשב בדירתו.



העובדות האלה אינן חדשות. החברה שלנו מנוהלת על ידי יצורי אנוש ואלה מונעים על ידי דחפים ורגשות. החוק, גם הוא, אינו יודע באמת כיצד להתמודד עם עבירות מסוג זה. נטילת חיי אדם תביא להשלכתו של הרוצח לכלא למאסר עולם, אבל הבאת חורבן על מאות משפחות - ובדרך עקיפה גרימת התאבדותם של כמה קורבנות - תזכה את העבריין בעונש קל יותר לרוב.



לעתים קרובות, הנוכלים מצליחים להצניע די כסף כדי שזה ימתין להם לאחר צאתם מהכלא. הם לא יוצאים פטורים בלא כלום - אבל היחס בין הנזק שגרמו ומספר האנשים שנפגע ממעשיהם לבין הסנקציה שיש לחברה להשית עליהם, נמוך בהגזמה. בהפרזה. בדרך מעוותת.



אפשר שזו סוגייה משפטית יותר מאשר מוסרית. הפילוסוף הבריטי ג'ון סטיוארט מיל גרס כי סוגיות מוסר, שהן מטיבן עניין סובייקטיווי ובלתי מדיד, צריך שתהיה דרך לאמוד את היקפן ואת שיעור הנזק שהן גורמות. הוא קבע מדד פשוט - אולי פשטני: ככל שיותר אנשים נפגעים כתוצאה מהפעולה שבוצעה, כך המעשה מוסרי פחות.



עבריינים סדרתיים, או כאלה הפועלים נגד הקהילה כולה (ומיידוף ויונה הם בהחלט כאלה), מסוכנים לה הרבה יותר מעבריינים הפועלים נגד בודדים. מבחן תוצאת הנזק המסתכם הוא השאלה המוסרית היחידה, טוען מיל.



זו טענה מעניינת. היא הופכת עבריינים כמו מיידוף לפושעים בסדר גודל יוצא דופן. מערכות הענישה והמשפט אינן ערוכות להתמודד עם נוכלים בסדר גודל של מיידוף. להבדיל - הן גם אינן ערוכות להתמודד עם רוצחים סדרתיים או עם דיקטטורים רצחניים. זה מדכא בהיבט הנוקשה, היבש: השגת צדק, בכלים המשפטיים המוכרים לחברה בת ימינו, אינה יעד אפשרי.



פרשת מיידוף מחדדת את העובדה שהעולם אינו מקום צודק וכי אין בידינו לעשות עם זה כלום. זה מדכא. זה מטריד. זה מבעית. זה גורם לנו לדלג לידיעה בעמוד הבא בעיתון. מיידוף אינו השטן. ילד בן 12 שמוציא מתוך חתול רחוב תועה את נשמתו בעינויים מאיים עלינו כבני אנוש וכחברת אדם הרבה יותר. ואולי טוב שכך. אבל חוסר האיזון הזה, היעדר הפרופורציה הזה בכל פעם שמתפוצצת פרשה כמו פרשת מיידוף, גורם לי להרהר שהמשימה שהפקיד בידינו אלוהים כשזנח אותנו לענייננו לניהול העולם, מסובכת עד למאוד. אולי, בעצם, בלתי אפשרית.



וקטנה לסיום



ודניס לירי אמר: "העברתי פעם זקנה את הכביש. אני חושב שבסתר לבה היא רצתה שאקח לה את התיק ואברח משם בריצה. נשים זקנות מוצאות את עצמן משועממות לפעמים. אני חושב שהיה משמח אותה יותר אם היתה יכולה לצעוק ?הצילו! שודדים אותי!' ושכולם יסתכלו עליה ויתייחסו אליה לרגע מאשר לומר ?תודה, בחור צעיר' ואחרי זה ללכת למות לבד בדירה שלה, בלי שאף אחד יודע, אף אחד מסתכל".

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully