הרברט הובר כפול 50

>> אף נשיא אמריקאי מודרני לא היה חוזר על הטעות הפיסקלית של הנשיא הרברט הובר ב-32', שבה ממשלת ארה"ב ניסתה לאזן את התקציב שלה לנוכח המיתון החמור. הממשל של ברק אובמה ידחה את שיקולי הגירעון לפחות כל עוד הוא נלחם במשבר הכלכלי.

אך בעוד בוואשינגטון מנסים להציל את הכלכלה, המדינה תסבול ממעשיהם של 50 הרברט הוברים - מושלי מדינות שמקצצים בהוצאות בתקופת מיתון, לעתים קרובות על חשבון הנתינים הפגיעים ביותר שלהן ועתידה הכלכלי של המדינה.



הקיצוצים ברמת המדינות נעים בין פעולות קטנות ומרושעות ובין צעדי פאניקה עצומים - מקיצוצים בתוכניות שיקום עברייני נוער בדרום קרוליינה, שתגרום לכך שעבריינים צעירים ייצאו ממוסדות השיקום לבתי הכלא, עד להחלטה של הוועדה שאחראית לתקציב של קליפורניה לעצור את כל תוכניות הבנייה לשישה חודשים.



זה לא שמושלי המדינות הם מטומטמים (לפחות לא כולם). הם מקצצים בתקציב משום שהם חייבים לעשות זאת - משום שהם נלכדו במלכודת הפיסקלית. אך בואו ניקח צעד אחד לאחור ונבחן עד כמה הדבר מטורף, מנקודת מבט לאומית, לקצץ בשירותים הציבוריים ובהשקעות הציבוריות בתקופה זאת.



תחשבו על כך: האם אמריקה - לא המדינות הנפרדות אלא האומה כגוף אחד - מסוגלת פחות להציע עזרה לצעירים בסיכון, למשפחות שזקוקות לטיפול רפואי, לשיפוצים בכבישים ולגשרים מאשר לפני שנה או שנתיים? מובן שלא. היכולת שלנו לא נפגעה; העובדים שלנו לא איבדו את מיומנויותיהם; הידע הטכנולוגי שלנו נשאר ללא פגע. למה שלא נוכל להמשיך לעשות דברים טובים?



נכון שהכלכלה כעת מתכווצת. אך הדבר קורה כתוצאה מהאטה בצריכה הפרטית. אין טעם להחמיר את הבעיה באמצעות קיצוץ גם בתקציבים הציבוריים.



למעשה, העלות האמיתית של התוכניות הממשלתיות, בייחוד ההשקעות הציבוריות, היא נמוכה בהרבה כעת לעומת תקופות של פריחה. כאשר הכלכלה צומחת, ההשקעות הציבוריות מתחרות במגזר הפרטי על המשאבים הנדירים - על עובדי בנייה מיומנים, על הון. אך כעת רבים מהעובדים המועסקים בפרויקטים לבניית תשתית היו מוצאים את עצמם ללא עבודה, והכסף שנלווה לצורך פרויקטים אלה היה נשאר ללא שימוש.



הסרת רשת הביטחון הסוציאלית כאשר אמריקאים רבים זקוקים לסיוע היא פשוט אכזרית. היא תורמת לתחושת חוסר הביטחון, שהיא כרגע אחד הגורמים המרכזיים היוצרים את ההאטה הכלכלית.



מדוע אנו עושים זאת לעצמנו?



התשובה היא, כמובן, שהכנסות השלטון המקומי והממשלתי צונחות יד ביד עם הכלכלה - ובשונה מהממשל הפדרלי, לממשלות בדרג הנמוך יותר אין אפשרות ללוות כסף כדי לצאת מהמשבר. גם משום שממשלות אלה, בשונה מהממשל הפדרלי, נתונות לחוקים של מאזני התקציבים. אך גם אם לא, הן היו נתקלות בקשיים כאשר היו נתקלות בגירעונות זמניים. המשקיעים, המונעים מפחד, מסרבים לרכוש ניירות ערך מלבד אג"ח של ממשלת ארה"ב, והממשלות שכן יכולות ללוות כספים נאלצות לשלם תעריפי ריבית גבוהים במיוחד.



האם הממשלות צריכות לשאת באחריות לקשיים שבהם נתקלו? מושל קליפורניה, ארנולד שוורצנגר, ראוי ללעג מסוים. הוא נבחר לתפקיד משום שהמצביעים זעמו על בעיות התקציב של קודמו, גריי דייוויס, אך לא עשה דבר כדי לחזק את העתיד הפיסקלי של מדינתו - וכעת ניצב שוורצנגר בפני גירעון תקציבי הצפוי להיות גבוה יותר משל דייוויס.



ואולם אפילו ממשלות המנוהלות באופן הטוב ביותר נמצאות בקשיים חמורים. מכל מקום, עלינו לא להעניש את עמיתינו האזרחים ואת הכלכלה שלנו בשביל להכעיס כמה פוליטיקאים מקומיים.



מה אפשר לעשות?



טד סטריקלנד, מושל אוהיו, מחפש סיוע פדרלי בשלוש חזיתות: לסייע לנזקקים בדרך של מימון לתלושי מזון ולטיפול רפואי; מימון ממשלתי לפרויקטים ברמה מקומית וממשלתית; וסיוע פדרלי לחינוך. זה נשמע נכון - ואם המספרים שסטריקלנד מציע הם עצומים, כך גם המשבר.



ולאחר שהמשבר יהיה מאחורינו, נצטרך לחשוב מחדש על האופן שבו אנו משלמים בעבור השירותים הציבוריים העיקריים.



כאומה, אנו לא מאמינים שעמיתינו האזרחים צריכים לחיות ללא טיפול רפואי הולם. מדוע, אם כן, חלק כה גדול מהמימון לביטוח רפואי מגיע מהממשלות המקומיות, שנאלצות לקצץ בתוכניות בדיוק במקום שבו יש הצורך הגדול ביותר?



אוכלוסייה משכילה היא משאב לאומי. מדוע, אם כן, משלמות הממשלות המקומיות בעבור חלק הארי של החינוך, ונאלצות להזניח את דור העתיד בכל פעם שהכלכלה נקלעת לקשיים? ומדוע ההשקעות בתשתית, המשרתת את האומה כולה במשך עשרות שנים, צריכות להיות נתונות לחסדי התנודות בתקציבים המקומיים?



נשמור זאת לזמן מאוחר יותר. העדיפות כרגע היא להילחם בהתקפה של 50 אדגר הוברים, ולוודא שהבעיות הפיסקליות המקומיות לא יגרמו להחמרה נוספת של המצב הכלכלי.



הכותב הוא חתן פרס נובל לכלכלה ובעל טור ב"ניו יורק טיימס"