לצאת למלחמה על כספי הציבור

>> "Speak softly and carry a big stick" היה המשפט המפורסם ביותר של נשיא ארה"ב תאודור רוזוולט. לאורו של משפט זה, שממנו נגזר כי משא ומתן לשלום מנהלים אך ורק מעמדת כוח, הצליח רוזוולט לתווך להפסקת מלחמת רוסיה-יפאן, ועל כך גם זכה בפרס נובל לשלום.

מתחת לכל הררי המלים והכותרות, התפישה של "דבר ברכות (על שלום), אבל תדאג לעשות זאת עם מקל גדול ביד", היא גם זו שעומדת מאחורי הקרבות המתנהלים כיום בדרום. יותר מכל, ישראל מנסה לשקם בקרבות אלה את כוח ההרתעה שלה, שאבד לה במלחמת לבנון השנייה, כדי להצליח ולחלץ מהחמאס הסדר הפסקת אש משופר. ההערכה היא שאם החמאס יבין כי ישראל מוכנה ליטול על עצמה סי כונים ניכרים ולשלם מחיר יקר, כדי להסב לאויביה מחיר יקר פי כמה, החמאס יחשוש לשוב ולאתגר את כוח העמידה של ישראל.



לפיכך, כוח הרתעה הוא שם המשחק כיום במזרח התיכון. ומה שנכון במדבר המזרח תיכוני, נכון גם בשוקי ההון האזוריים: בלי כוח הרתעה לא מגיעים לשום הישג.



הצעת "הפסקת האש" האחרונה של הטייקונים ובעלי החוב למחזיקי איגרות החוב היא כי מחזיקי האג"ח, כלומר הציבור הרחב, יסכימו לשמיטת חובות כללית בשוק האג"ח למשך שנה - בתמורה לתוספת של 1% בריבית. לצורך השוואה, הפסקת האש הזו שקולה לתהדיאה ששררה בדרום בשנה האחרונה - דוחים את הקץ בשנה, רק כדי לגלות בחלוף שנה שהמצב גרוע משהיה.



העובדה שזהו תוכנה של הצעת "הפסקת האש" של הטייקונים לציבור מחזיקי האג"ח מעידה אלף מונים על השחיקה בכושר ההרתעה של הציבור הרחב. אפשר רק לנסות ולדמיין טייקון שהיה בא בהצעה דומה לבנקאי שלו. הבנקאי, אחרי שהיה מצליח להתאושש מפרץ הצחוק שתקף אותו למשמע ההצעה, היה מושיב את הטייקון הנכבד בצד ומבהיר לו שני דברים:



1. אף אחד לא דוחה תשלומי חובות לבנק, בטח לא בתמורה לתוספת עלובה של 1% בריבית, כי אם יעשה כן לא יזכה לעולם לקבל שוב אשראי באותו בנק. ולבנקים, כדאי לדעת, יש זיכרון ארוך במיוחד.



2. אף אחד לא דוחה תשלומי חובות לבנק, בטח לא בתמורה לתוספת עלובה של 1% בריבית, מבלי שהבנק פועל מיד לתפוס לו ביטחונות, לממש ערבויות אישיות, לקבל מניות בחברה בתמורה לחוב הדחוי, ואם צריך - לפנות לבית המשפט בבקשה לכנס את נכסי החברה. והבנקים, כשהם מאיימים לפנות להליכים משפטיים, הם גם מתכוונים לזה.



אי אפשר לדמיין הצעת "הפסקת אש" שבה הבנק משלם ביוקר ובעל החוב מקבל דחיית חוב בזיל הזול, משום שהצעת הפסקת אש כזו פשוט לא תתקבל על דעתם של הבנקים - ועם הבנקים אף בעל חוב אינו מתעסק. לבנקים יש את כוח ההרתעה שלהם מול בעלי החוב, משום שלאורך שנים הם טרחו להבהיר שבעל חוב שיעז להתל בהם - ישלם על כך מחיר כלכלי ומשפטי יקר.



>> ומה עם הציבור בשוק איגרות החוב? לו אין כל כוח הרתעה, ובאשמתו המלאה. מאז החל המשבר עשה הציבור שני מהלכים עיקריים: איפשר לבעלי החברות ליהנות משמיטת חובות בתנאי דה-לוקס, בכך שמכר איגרות חוב בהמוניהן במחיר של עשרות אגורות בודדות על השקל; ואותת שהוא מוכן לשקול כל הצעה להסדר חוב, בכל תנאי שהוא, ובלבד שיחלצו אותו מאחזקותיו באיגרות חוב של חברות. זה התחיל עם ה"תספורת" שיצחק תשובה הציע למחזיקי האג"ח בדלק נדל"ן, וממשיך עתה עם ההצעה לשמיטת חובות כללית של החובות ב-2009 בתמורה לתוספת ערך מינימלית.



כוח הרתעה מול הטייקונים



כאשר מוכנים לתהדיאה בכל מחיר, ובלבד להשיג שקט לשנה הקרובה, המחיר שמשלמים בסוף מתברר כגבוה במיוחד. זהו הנזק שהציבור הרחב עושה לעצמו כיום בשוק האג"ח, בשל הריפיון והיעדר כוח העמידה שהוא מגלה מול בעלי החוב.



אפשר כמובן אחרת. אפשר ששוק ההון יצבור לעצמו כוח הרתעה מול הלווים הגדולים, כשם שיש לבנקים כוח הרתעה כזה. אבל לשם כך צריכים להיות מוכנים לשלם מחיר ו"ללכת עד הסוף" במאבק מול הלווים. בשביל זה צריך שהגופים המוסדיים, המייצגים את הציבור הרחב בשוק, יתחילו להילחם.



כשם שהמוסדיים ידעו להילחם לפני שנה על ה"זכות" לקנות בכספי הציבור איגרות חוב בריביות מגוחכות, כך עליהם לנהל כיום את המלחמה ההפוכה: לדרוש החזר חובות מלא מכל חברה, לעמוד על כך שכל הסדר חוב עם חברה יכלול המרת חוב למניות - ולאיים על בעלי חברות שלא יסכימו להסדרי חובות סבירים בפנייה לבית המשפט לשם פירוק החברה. פנייה להליכים משפטיים נגד חברות סרבניות, אפילו חברות ספורות, ורק למען "יראו וייראו" - תעביר את המסר שעם המוסדיים לא מתעסקים, כי המוסדיים מאיימים וגם מממשים.



הגופים המוסדיים גובים מהציבור דמי ניהול, ובתמורה מתחייבים לשמור על כספו. המוסדיים כשלו בשנים האחרונות בשמירה על כספו של הציבור, בהשקעות באיגרות חוב של חברות בתנאים חסרי אחריות. כעת הגיע זמנם להגן על כספו של הציבור באמצעות תיקון הנזק שגרמו ההשקעות האלה - ולשם כך הם צריכים לצאת למלחמה על הגנת הציבור.