למי חבים מנהלי המוסדיים את נאמנותם? לא ברור

>> א' הוא מנהל קופת גמל שרכשה איגרות חוב של ב'. מצב עסקיו של ב' גרוע והוא רוצה לפרוס חוב. אם משאלת לבו המקצועית של א' היא לעבוד בעתיד עבור ב' - איך הוא ינהל אתו את המו"מ לפריסת החוב? ואיך ינהג אם ב' הוא חברו האישי של ג', שהוא גם הבעלים של קופת הגמל?

יותר מ-15 מיליארד שקל - זהו הסכום שהחברות שהנפיקו אג"ח בבורסה יצטרכו לשלם לבעלי האג"ח השנה. אמנם מיליוני חוסכים - בקופות גמל, בביטוחי מנהלים וביטוחי חיים, בקרנות השתלמות, בקרנות פנסיה ובקרנות נאמנות - הם בעלי החוב שאליהם אמור הסכום הזה להגיע, אבל הם לא יהיו אלה שיישבו מול מנהלי ובעלי החברות האלה ויישאו וייתנו אתם על החובות ועל האפשרות לפרוס ובאילו תנאים.



הם יהיו מיוצגים, ומי שייצג אותם יהיו קברניטי החברות המנהלות את ההשקעות האלה, כלומר מנהלי הגופים המוסדיים.



וכשהם יושבים למו"מ עם החברות שהנפיקו את האג"ח, עם מנהליהן ועם בעלי השליטה בהן - לטובתם של מי הם צריכים לפעול? אם מנהל בגוף מוסדי הנושא ונותן היום על החובות של החברות שהוא הלווה להן כספים ימצא את עצמו בניגוד עניינים, כיצד עליו לפעול?



משפטנים בכירים מצביעים על שני חוקים הנוגעים לאפשרות שניגוד עניינים כזה ייווצר. הראשון הוא חוק החברות. סעיף 254 א' לחוק קובע ש"נושא משרה חב חובת אמונים לחברה" ו"ינהג בתום לב ויפעל לטובתה", ובאופן ספציפי שנושא המשרה "יימנע מכל פעולה שיש בה ניגוד עניינים בין מילוי תפקידו בחברה לבין מילוי תפקיד אחר שלו או לבין ענייניו האישיים".



"חברה" מוגדרת בסעיף 11 לחוק: "תכלית חברה היא לפעול על פי שיקולים עסקיים להשאת רווחיה, וניתן להביא בחשבון במסגרת שיקולים אלה, בין השאר, את ענייניהם של נושיה, עובדיה ואת עניינו של הציבור".



חוק החברות, אם כן, אמנם קובע שאסור למנהל לערב את ענייניו האישיים בניהול החברה, אבל מצד שני הוא לא קובע באופן ספציפי מיהם ה"מרכיבים" של חברה - וממילא אינו קובע מי חשובים יותר.



החוק השני, "חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים - קופות גמל", חוקק במיוחד עבור גופים מוסדיים וסעיף 3 שלו קובע כך: "בניהול נכסי קופות הגמל, במתן שירות לעמיתיהן ובמילוי שאר תפקידיה לפי הוראות חוק זה, תפעל החברה המנהלת באמונה ובשקידה לטובת כל אחד מהעמיתים, לא תפלה בין הזכויות המוקנות לאותם עמיתים ולא תעדיף כל עניין וכל שיקול על פני טובתם".



מצד אחד החוק הזה קובע בצורה מאוד ברורה מיהם אלה שהאינטרסים שלהם הם החשובים ביותר - המשקיעים.



מצד שני החובה מוטלת על "החברה המנהלת", כלומר לא על מנהליה ובוודאי שלא על בעלי מניותיה ונציגיהם, כגון מנכ"ל של חברת אחזקות המחזיקה בחברות המנהלות קופות ואולי גם קרנות נאמנות וביטוחי מנהלים.



החוק, אם כן, מותיר לכל הפחות מידה של עמימות בקשר לחובת הנאמנות של מנהלי המוסדיים כשהם נושאים ונותנים על פריסת חובות של מנפיקי אג"ח.