האשראי שמספקת סין לארה"ב הוא סם שקשה להיגמל ממנו

ניו יורק טיימס



>> "בדרך כלל המדינה העשירה מלווה לענייה. הפעם זאת המדינה הענייה שמלווה לעשירה" - כך אמר ניאל פרגוסון, פרופ' להיסטוריה באוניברסיטת הרווארד.

בעשור האחרון השקיעה סין יותר מטריליון דולר - שהגיעו בעיקר מרווחים מיצוא - באג"ח ממשלתי של ארה"ב ואג"ח משכנתאות בגיבוי ממשלתי. השקעות אלה הורידו את הריביות בארה"ב וסייע להזין את הילולת הצריכה ובועת הדיור בארה"ב. המוצרים הסיניים הזולים עזרו לארה"ב למנוע אינפלציה, וההשקעה הסינית סייעה לממשל לממן משכנתאות וחוב ציבורי של כ-11 טריליון דולר.



כעת לא חסרים מבקרים לשיטה. סין, אומרים כמה כלכלנים, פיתתה את הצרכנים האמריקאים ומנהיגיהם והובילה אותם לגלות שאננות לגבי אורח חייהם הבזבזני. "זאת היתה נורה אדומה מהבהבת", אמר קנת רוגוף, פרופ' לכלכלה בהרווארד ולשעבר הכלכלן הראשי של קרן המטבע הבינלאומית. "היינו צריכים להגיב אליה".



בראייה לאחור, אומרים כלכלנים רבים, ארה"ב היתה צריכה להכיר בעובדה שנטילת הלוואות מחו"ל לצריכה ולכיסוי גירעונות בבית אינה נוסחה להצלחה כלכלית. מקצת המבקרים טוענים כי היה על ארה"ב ללחוץ יותר על בייג'ין לנטוש את המדיניות של שימור חולשת היואן, מה שסייע לה באופן משמעותי בהפיכתה ליצרנית וליצואנית המובילה בעולם. כך אגרה את ערימות הדולרים שהשקיעה בחו"ל.



מנגד, ישנם אלה שאומרים כי הבנק הפדרלי ומשרד האוצר האמריקאי היו צריכים לזהות את המשמעות האמיתית של זרימת הכסף הסיני: תמריץ ענקי לכלכלת ארה"ב, בדומה להפחתות ריבית. מבקרים אלה טוענים כי הבנק הפדרלי בתקופת אלן גרינספאן תרם ליצירתה של בועת הדיור כשהשאיר את הריביות נמוכות מדי למשך זמן רב מדי. זאת, בזמן שההשקעה הסינית הזינה כלכלה של כסף קל.



כסף סיני זה לא רע



כסף סיני, לכשעצמו, אינו דבר רע. במאה ה-19, למשל, ארה"ב בנתה את מסילות הרכבת שלה עם הון שלוותה מבריטניה. ואולם האמריקאים לא השתמשו בכסף הזול שהעניקה ההשקעה הסינית כדי לבנות מסילות. במקום זאת, הממשל היה שקוע במלחמה יקרה בעיראק. הצרכנים ניצלו את האשראי הנדיב כדי לרכוש רכבי שטח ספורטיוויים ובתים גדולים יותר. בנקים ומשקיעים, להוטים אחר ריביות גבוהות יותר במציאות זו של הכסף קל, יצרו אג"חים חדשים ומסוכנים כמו אג"ח מגובה נכסים (CDO).



מה סימא את עיניה של ארה"ב מלראות את שעתיד לקרות, ומדוע הסינים המשיכו לשתף פעולה? "אף אחד לא רצה להתנתק מהסם הזה", אמר הסנאטור הרפובליקאי לינדזי גרהאם, שניסה להעביר חקיקה להענשתה של סין באמצעות הטלת מסים נוקשים. "הסם שלהם היה שורה בלתי נגמרת של לקוחות למוצרים מתוצרת סין. הסם שלנו היה המוצרים והמזומנים הסיניים".



היעדר תגובה אמריקאית נבע מכמה גורמים, פוליטיים וכלכליים. לפי המדדים שנראו חשובים ביותר - שגשוג וצמיחה - היחסים בין סין לארה"ב נראו משתלמים לשתי המדינות. לאף אחת מהן לא היתה מוטיווציה להיגמל מההתמכרות. סין התמכרה לצמיחה חזקה ביצוא וליציבות הפיננסית; ארה"ב התמכרה ליבוא זול ולהלוואות זרות בעלות נמוכה.



ואולם גם לאחר שהחולשה הזאת כבר מוכרת וצרובה בתודעה, ארה"ב עדיין מכורה, יותר מאי פעם, לנושים זרים, המממנים הוצאות שיא ממשלתיות שמטרתן לאושש את הכלכלה המרוסקת.



ארה"ב כבר היתה בסיפור הזה. בשנות ה-80 היא צברה גירעונות סחר כבדים מול יפאן, שרכשה אג"ח ממשלתיות של ארה"ב באמצעות חלק מרווחי הסחר שלה. באותן שנים הגירעונות נתפשו כאיום חמור לכוחה הכלכלי של ארה"ב. בעקבות זאת, נחתם הסכם פלאזה ב-1985, שלפיו הכלכלות המובילות בעולם ינקטו צעדים כדי להשיג יציבות בינלאומית גדולה יותר של מטבעות ושערי חליפין. בין היתר, הם התערבו בשוקי המט"ח כדי להפחית את ערכו של הדולר ולהזניק את הין.



סין קשרה את עצמה לארה"ב באופן חזק יותר מאשר יפאן. ב-95' היא הפחיתה את היואן וקבעה שער חליפין יציב של כ-8.3 יואן לדולר, רמה שנשארה על כנה למשך עשור. בתחילת העשור, ארה"ב ייבאה כמויות אדירות של מוצרים מתוצרת סין - צעצועים, נעליים, טלוויזיות מסך שטוח וחלקי חילוף לכלי רכב - ומכרה הרבה פחות לסין. לפי חוקי הכלכלה הקלאסיים, גירעון סחר זה לא היה יכול להתקיים זמן ממושך מבלי שיביא את כלכלת ארה"ב לפשיטת רגל, למעט העובדה שסין מיחזרה את רווחי הסחר שלה באופן מיידי והעבירה אותם לארה"ב. האינטרס העיקרי שלה לעשות כן היה שמירה על יציבות פיננסית. היא דרשה מחברות ואנשים פרטיים לחסוך במסגרת מערכת הבנקאות הממשלתית את מרבית המט"ח - בעיקר דולרים - שאותם הרוויחו ממסחר והשקעה בחו"ל. ב-2000 רזרבות המט"ח של המדינה היו פחות מ-200 מיליארד דולר. כיום הן בשווי של כ-2 טריליון דולר (ראו תרשים).



פולסון נטל פיקוד



ארה"ב המשיכה לקבל את הכסף הסיני. הודות לעלייה בביקוש לאג"ח הממשלתיות שלה התאפשר לה להמשיך לממן את גירעון הסחר שלה ולדחוק את הריבית כלפי מטה. בוואשינגטון יש אומרים כי נעשה מעט מדי כדי למנוע זאת. פקיד לשעבר במשרד האוצר של ארה"ב, טימותי אדמס, ניסה לשכנע את קרן המטבע הבינלאומית לשמש כלב שמירה נגד מניפולציות המטבע של סין, מה שהיה מפעיל עליה לחץ בינלאומי גדול יותר. ואולם, כשהנרי פולסון התמנה לשר האוצר ב-2006, קרן המטבע יצאה מהתמונה ופולסון נטל את הפיקוד על המדיניות הסינית.



בתקופה שבה שימש בנקאי השקעות בגולדמן סאקס, ביקר פולסון בסין 70 פעמים. בסוף 2006 הוא הזמין את ברננקי להתלוות אליו לביקור בבייג'ין. ברננקי ניצל את ההזדמנות כדי לשאת נאום שבו ייעץ לסינים לשנות את כלכלתם ולחזק את ערכו של המטבע הלאומי.



גם עבור הסינים המשבר הנוכחי הוא זמן לחשבון נפש. אמריקאים קונים פחות נגני DVD ותנורי מיקרוגל מתוצרת סין, המסחר קורס, אלפי עובדים מאבדים את משרותיהם ומנהיגי המדינה אחוזי אימה מהאפשרות של תסיסה חברתית.



לאחר שאיפשרה ליואן לעלות מעט אחרי 2005, הממשלה בבייג'ין נמצאת כעת תחת לחץ פנימי מאסיווי לשנות כיוון ולהפחית אותו. גורלה של סין נותר קשור לזה של ארה"ב. את אותו הדבר אפשר לומר גם על הצד השני.



מבניין אפרורי בוואשינגטון מנהל משרד האוצר האמריקאי מכירות פומביות יומיות של אג"ח ממשלתיות בשווי של מיליארדי דולרים. בחמש השנים האחרונות סין היא אחת הרוכשות הגדולות יותר. היא מחזיקה אג"ח של ממשלת ארה"ב בשווי של 652 מיליארד דולר, לעומת 459 מיליארד דולר בסוף 2007. כשמוסיפים לחישוב הזה אג"ח של פאני מיי ואחזקות אחרות, האנליסטים מעריכים שסין מחזיקה בבעלותה 10% מהחוב הציבורי של ארה"ב.



משרד האוצר עורך בימים אלה כמות שיא של מכירות פומביות כדי לממן את תוכנית החירום הכלכלית להצלת הבנקים שלה הקצה 700 מיליארד דולר. חבילת התמריצים שמתכנן ממשל אובמה תצריך עוד הרבה יותר כסף. לדברי כלכלנים, ארה"ב תהיה תלויה בסינים, שימשיכו לקנות את אג"ח האלה, וכך תנציח את המנהג המגונה.



פולסון אמר כי הוא ראה את הוויכוח סביב חוסר האיזון הגלובלי כאקדמי במהותו. הוא הביע ספק אם ברננקי, או כל אחד אחר, יכול היה לפתור את הבעיה בשלב שבו התחילה לנבוע. "שיעור אחד, שללא ספק למדתי", אמר פולסון, "הוא שאתה לא משיג שינוי דרמטי או רפורמה או פעולה - אלא אם כן יש משבר".



ברננקי משתמש היום בתיאוריה שפיתח באוניברסיטה



>> במארס 2005 המציא כלכלן אפור מפרינסטון, שלימים נהפך לנגיד הבנק הפדרלי, תיאוריה מקורית שנועדה להסביר את הנטייה ההגדלה והולכת של אמריקאים ללוות כסף מזרים, בייחוד מהסינים, כדי לממן את ההוצאות הכבדות שלהם. הבעיה, הוא אמר, אינה שהאמריקאים מבזבזים יותר מדי, אלא שהזרים חוסכים יותר מדי. הסינים אגרו הרבה חסכונות עודפים וכעת הם מלווים כסף לארה"ב בריביות נמוכות, וכך מתחייבים לממן את הצריכה האמריקאית.



מעגל האשראי הקולוסלי הזה לא יוכל להתקיים לנצח, הוא טען. ואולם כשמדובר בכלכלה גלובלית, העברת כסף סיני לארה"ב היא תופעה שתדעך רק בעוד שנים. נכון להיום, הוא אמר, "אין לנו הרבה ברירה אלא להיות סבלנים".



כיום נראית תלותה של ארה"ב בכסף סיני באור פחות חיובי. הכלכלן שהציע את התיאוריה, נגיד הבנק הפדרלי בן ברננקי, מתמודד עם ההשלכות של התלות הזאת.



ניו יורק טיימס