"הייתי ילד בן 14 שלמד בפנימייה רחוקה מהבית, ובמפגש הראשון עם המחנך הוא אמר לי: 'אתה לא תגמור אצלי את בית הספר'. זה פחד אימים. אתה מצפה למצוא מישהו שתוכל לפחות להישען עליו. נכשלתי אצלו בכל מבחן שעשיתי במשך ארבע שנים. עד היום אני סוחב אותו אתי להרבה מקומות. יש כמה מורים כאלה, שבכל פעם שאני מתקדם עוד שלב בחיים אני נזכר בהם. בדיעבד הם נהפכו למקדמי מוטיווציה. הייתי מת לעמוד מולם ולהגיד: תראו לאן הגעתי".
הסיפור הזה שייך לצור אבנית - אז תלמיד כושל והיום, בגיל 42, מנכ"ל כלנית כרמון, חברה ציבורית שמתמחה באספקת שירותים מנוהלים בסביבת IT לארגונים גדולים ובינוניים. כששואלים את אבנית איזה תלמיד הוא היה בבית הספר, הוא עונה: "לא הייתי תלמיד. בחטיבת הביניים הייתי לוקח מקרן, וכשהיו שואלים למה אני מסתובב במסדרונות ולא נמצא בכיתה הייתי אומר שמורה זה או אחר ביקש ממני להביא מקרן. זו כמובן לא היתה האמת". בכיתה ט' אבנית עבר לפנימייה ימית, וגם שם הוא לא הרשים את המורים. "רוב הזמן הייתי בים", הוא מספר. "היו תקופות שבהן בכלל לא נכנסתי לכיתה. רצו להעיף אותי, אבל אחרי תחנונים הוחלט להשאיר אותי כיתה. ככה יצא שעשיתי פעמיים את כיתה י"א".
כיום הוא יודע להסביר שהקשיים הלימודיים נבעו מדיסלקציה חריפה ומקושי להסתדר במסגרות. "מעניין מה יגידו העובדים שלי אחרי שיקראו את זה", הוא אומר בחיוך. "היה לי קשה עם מורים שלא הרגשתי שנמצאים שם באמת כדי שאני אלמד, ועם מקצועות שחומר הלימוד בהם נתון לפרשנות כמו ספרות או תנ"ך. לא היה לי מקום להתבטא. בבית הספר צריך לעשות מה שאומרים לך, ואתה לא יכול להחליט שלומדים הפוך או שעוברים לחומר אחר כי הנושא הזה לא קשור לחיים שלי".
אבנית מספר שהוריו ביקשו ממנו רק דבר אחד: לרכוש מקצוע. מסיבה זו החליט ללמוד כיתה י"ג, ובסופו של דבר יצא מהפנימייה עם תואר טכנאי. הוא התגייס לחיל הים, ושירת כמפקד מתקן מחשב. "היו לי מפקדים שנתנו לי יד מאוד חופשית. זה חזר אליהם כי השגנו תוצאות מעולות", הוא מספר.
אחרי שחרורו מהצבא אבנית עבד בתפקידים שונים בחברת דיגיטל ומשם עבר לכלנית כרמון. הוא מעולם לא עשה אבחון מסודר לקשיי הלמידה שלו, וגם לא מאמין שאבחנה ברורה היתה משנה את חייו. "במציאות אין תוספת זמן במבחן. אתה מתמודד עם האנשים הכי טובים שיש, ואתה לא יכול להשתמש במדבקה של לקות הלמידה", הוא מסביר.
"אולי דווקא בזכות העובדה שלא למדתי במסגרת מסודרת אני יכול לעשות דברים אחרת", מוסיף אבנית. "אני רגיל לחשוב מחוץ לקופסה, ולכן אני יכול להתמודד עם מצבים שדורשים את זה. רובנו חושבים כמו שלמדנו וקשה לייצר יתרון. אין לי קיבעונות מחשבתיים מהסוג שרוכשים בבית הספר, וזה לדעתי יתרון בעולם התעסוקה".
כשאתה מקבל עובדים לחברה, איזה דגש אתה שם על השכלה ותעודות?
"אנחנו בוחנים הרבה יותר את הפוטנציאל של האדם מאשר את התעודות שהוא מביא. נכון, יש תפקידים שבהם התעודה מראה שקיים בסיס שאפשר להשתמש בו, אבל זו לא המהות שלנו. אנחנו לא מסתמכים על התעודות וגם לא על הניסיון, אלא על הפוטנציאל".
היית משנה משהו במסלול שלך?
"אני קצת מצטער על הקשיים שגרמתי להורי בתקופה ההיא. אני מניח שלא הסבתי להם הרבה נחת. אולי הייתי מתאמץ קצת יותר בלימודים, אבל בכלל לא בטוח שהייתי נהפך לילד אחר או עושה מהפכה בחיי. בסך הכל אני שלם עם עצמי, אבל ייתכן שאם חיי היו מתגלגלים אחרת התשובה היתה שונה.
"מבחינה תעסוקתית אני חושב שהייתי במקום הנכון ברגע הנכון וליד האנשים הנכונים שזיהו את היכולת שלי והיו מסוגלים לחשוב מחוץ לקופסה. חלק ניכר מהמימוש שלי נובע מהאנשים שמאמינים בי כמו אשתי והילדים, וגם מהאמון שנותנים בי הבעלים של כלנית כרמון".
נכנס דרך החלון
יש עוד רבים כמו אבנית: אנשים שבילדותם נכשלו שוב ושוב במבחנים, לא הצליחו להסתגל למסגרת הבית-ספרית ולא זכו באמונם של המורים, אך גדלו להיות מנהלים של חברות גדולות, בעלי עסקים ואנשי תקשורת. המצליחנים האלה מוכיחים יום-יום שעבר לימודי מאכזב לא מנבא בהכרח כישלון בבניית קריירה משגשגת.
גם יוסי בלונדר, 42, זוכר עד היום משפט שאמרו לו בנערותו. ראש הישיבה התיכונית שבה למד הבהיר לו: "אתה תשב בכלא כשתהיה בצבא". "כשאומרים לילד דבר כזה, גם אם היה לו איזה סיכוי להצליח - ככה מחסלים אותו", נזכר בלונדר.
הנבואה הקודרת של ראש הישיבה לא הגשימה את עצמה. בלונדר שירת בהנדסה קרבית והיום הוא סמח"ט במילואים בשיריון. כשבא לאחד הכנסים של בית הספר עם המדים והדרגות, היה מי שהתפלא לראות לאן הוא הגיע, "אבל אני לא מרגיש צורך להוכיח משהו למישהו", הוא אומר.
בלונדר, שגדל בפתח תקוה, למד בכמה ישיבות תיכוניות. באף אחת מהן לא גילה "כושר למידה מעמיק", כלשונו. "לא הצלחתי לשבת בשקט", הוא נזכר. "הלימודים לא עניינו אותי ולא הצלחתי להתרכז. אם מחברים את הציונים שקיבלתי בכל המקצועות יחד, מגיעים ל-100. ההורים שלי הוזמנו לבית הספר בכל שני וחמישי. אני תמיד אומר שאפשר לשים את התמונה של אמא שלי בספר המחזור - היא היתה בבית הספר יותר ממני".
השינוי התרחש בצבא, שם הגיע בלונדר לתפקיד מ"פ וקיבל הצעות להתקדם בסולם הדרגות. באופן אירוני, הוא נאלץ לוותר על הקידום, כי הדבר היה כרוך בלימודים אקדמיים - ובלונדר לא רצה לשפר את ציוני הבגרויות שלו. הוא השתחרר ולמד לתואר הנדסאי בניין.
כיום הוא עומד בראש חברת י.ב. יובל בינוי והנדסה, שלדבריו המחזור השנתי שלה הוא כ-30 מיליון שקל. בלונדר מאמין שדווקא דרכו העקלקלה עוזרת לו לנהל עסק מצליח. "אני חושב מחוץ לקופסה וזה נובע מכך שלא הייתי תלמיד טוב", הוא אומר. "אני מוצא פתרונות מקוריים בכל מיני מצבים, ואם הדלת הקדמית חסומה - אכנס דרך החלון. לימודים מסודרים מנתבים למקום מסוים בחיים. מישהו שהיה תלמיד טוב ומשם המשיך לתואר ראשון ושני יודע בדיוק מה הוא הולך לעשות בחיים. אני לא אומר שזה רע, אבל אני יודע שזה היה מכניס אותי למסלול מאוד סטנדרטי ומנתב אותי לכיוונים מסוימים".
לעתים הוא מרגיש שהרקע הלימודי חסר לו. "אין לי ידע בסיסי בהיסטוריה ובאזרחות, אבל אלה דברים שאני משלים עם השנים", אומר בלונדר. "האנגלית שלי לא ברמה גבוהה, וזה חסר. בתחילת הדרך היו מבקשים ממני להראות תעודת בגרות וזה היה מאוד מביך. כשאני מראיין היום מועמד לעבודה לא מטריד אותי אם הוא קיבל 60 במתמטיקה. אני רואה את התמונה הכוללת".
העיקר זה אינטליגנציה רגשית
"יש מנהלים שמצליחים מאוד בעבודתם בלי קשר לאיך שהם היו כתלמידים", קובעת חגית לקר, יועצת ארגונית ובעלת חברת LEAD לייעוץ ארגוני, המתמחה בפיתוח מנהלים. "אני מכירה לא מעט מנהלים מוכשרים שהגיעו גבוה מאוד על אף שהיו ההפך הגמור מכך בילדותם. יש מנהלים בכירים שלא יודעים לעשות תרגילי חשבון פשוטים, אבל יש לידם אנשים מצוינים שעושים את זה בשבילם. מנהל טוב מכיר במגרעותיו ומציב לידו אנשים שמשלימים אותו. זה ניהול מיטבי - לא לקחת את העובדים שדומים לך אלא את אלה שמשלימים אותך", היא מסבירה.
לקר אומרת שבימינו אינטילגציה רגשית היא המפתח להצלחה בניהול, והיא מבטאת מנהיגות במיטבה. "אין לזה קשר להישגים בלימודים", היא אומרת. "גם חמישה תארים לא מבטיחים שלמנהל יש את מה שדרוש לתפקיד. בעולם התעסוקתי של היום מחשיבים מאוד ניסיון בעבודה, ולעתים נותנים לו יותר משקל מאשר להשכלה. המודעות להפרעות למידה עלתה מאוד בעשור האחרון, וגם בעולם התעסוקה יש סובלנות גדולה יותר כלפי אלה שסובלים ממנה".
אכן, נראה כי מערכת החינוך הישראלית עברה מרחק ניכר מאז הימים שבהם "דיסלקציה" היתה כמעט מלה גסה, ומונח כמו הפרעות קשב לא היה מוכר. המורים של אותם הימים התקשו להתמודד עם תלמידים שלא יישרו קו עם הכיתה, לא הבינו את החומר והקפידו להפריע למהלך התקין של השיעור.
"בית הספר מודד את הילדים בסטנדרטים אחידים. יש מקצועות שחייבים ללמוד וכמעט אין אלמנט של בחירה", אומרת אפרת יצחקי-רבינוביץ', פסיכולוגית תעסוקתית ויועצת בכירה במכון אדם מילא. "בעולם התעסוקה, לעומת זאת, יש הרבה יותר מקום להעדפות אישיות ולחיזוקים חיוביים על הצלחה. בעבודה אפשר לבטא תכונות שאין להן בהכרח מקום במערכת החינוך: יוזמה, אחריות, דרייב, הישגיות וכישורים בין-אישיים, תכונות שלא מקבלים עליהן ציונים בבית הספר".
יתרון נוסף שיש למבוגרים הוא היכולת לפתח טכניקות התמודדות. ההיפר-אקטיווים, למשל, לומדים לתעל את האנרגיה שלהם למקומות הנכונים; אנשים שסובלים מליקויי למידה לומדים להתארגן טוב יותר ובודקים מתי יכולות הריכוז שלהם טובות יותר; ומעל הכל, המודעות לקושי מאפשרת למצוא דרך לעקוף את הקשיים.
"אנשים כאלה פורחים במקומות עבודה שלא מודדים אנשים בסטנדרטים רגילים, אלא מעריכים יצירתיות וחשיבה מחוץ לקופסה", אומרת יצחקי-רבינוביץ'. "מקומות שבהם מייחסים חשיבות רבה לתעודות, כמו בנקים, יתאימו להם פחות. מועמדים כאלה עלולים להיתקל בקשיים בדרך למשרה הנחשקת. רבים מהם מתביישים לספר במבחני הקבלה שהם סובלים מהפרעה כזו או אחרת, וגם אם יספרו - סביר להניח שלא יקבלו הקלות".
תמיד הייתי עצמאי
הקריירה הלימודית של חזי עלון, 51, בעל מאפייה מצליחה בירושלים, השאירה בו משקעים שמלווים אותו גם כאדם מבוגר. "פשוט לא הבנתי על מה מדברים אתי בכיתה", הוא מסכם בקצרה. "שאלתי את עצמי למה לכולם הלימודים באים בקלות, ורק אני לא יודע כלום. זה גרם לי תחושת תסכול ורגשי נחיתות. רוב הזמן הייתי צריך להסתיר את הבורות שלי בדברים בסיסיים כמו כתיבה וקריאה, ופיתחתי דרכים מתוחכמות כדי להסתיר את הפערים האלה".
אחרי שנכשל בכל המקצועות שנה אחרי שנה, עלון נזרק מבית הספר היסודי. הוא הצליח לסיים תיכון מקצועי, שבו למד רק ארבע שעות בשבוע, ובשאר הזמן עבד במוסך. בצבא הוא שירת כמכונאי, ולאחר שהשתחרר החליט לעשות בגרות אקסטרנית. "זאת היתה ממש עזות מצח מצדי", הוא אומר בחיוך. "הייתי רושם דברים במחברת בלי להבין מה אני כותב. השקעתי המון כדי להבין משהו".
כשהיה כמעט בן 30 עלון הצליח להשיג תעודת בגרות מלאה. הצעד הבא היה תואר ראשון בפילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים. הוא התחיל אותו לפני 20 שנה, ועכשיו הוא עושה את הקורסים של שנה ג'. "אני גאה בעצמי שהגעתי עד הלום, אבל מצטער שלא הייתי עקבי וגררתי את הלימודים כל כך הרבה שנים", הוא אומר.
הקשיים הלימודיים של עלון לא מנעו ממנו להיכנס לעולם העסקי. לפני 22 שנה הוא הקים בירושלים מאפייה בשם "הבחירה הטבעית" שמתמחה במוצרי מאפה מחומרים טבעיים בלבד, ובתחילת הדרך היה המנהל, האופה, המוכר והמנקה.
"תמיד הייתי עצמאי, וגיליתי שתחום האפייה מחומרים טבעיים לא מפותח", הוא מסביר. "אנשים הרימו גבה כששמעו על הרעיון, אבל אני דחפתי את זה קדימה. התחלנו בשלושה מוצרים, והיום יש לנו כ-140". כיום עלון מעסיק במאפייה 36 עובדים, ומגלגל מחזור שנתי של כ-4.5 מיליון שקל.
עלון הקיף את עצמו באנשים מוכשרים - החל במנהל החשבונות, דרך מנהל הייצור וכלה במנהל האחזקה - והם מנהלים את המאפייה בפועל. היתרון הגדול של עלון הוא היכולת להפעיל את המערכת, להסתכל על העסק מהצד ולבוא עם תובנות חדשות מבלי להיות זה שרושם את הצ'קים או מדבר עם ספקים.
"ברגע שמנהל נמצא בעסק שלו מצאת החמה ועד צאת הנשמה הוא מפספס את מבט העל", הוא אומר. "לפעמים צריך לקחת צעד אחורה ואז באות ההברקות. עם זאת, אני משלם על זה מחיר. יכול להיות שאם הייתי נמצא שם העסק היה דופק יותר טוב. אני יודע שהייתי יכול לחסוך אלפי שקלים בחודש אם הייתי תופס פיקוד, אבל בחרתי לגלגל את הכדור הלאה ולתת לו דחיפה מדי פעם".
החיים שמעבר לתעודת הבגרות
אביב הוד, 34, עורך התוכן של HOT VOD, בחר במסלול מקצועי שמבטא את היצירתיות שלו - ומצניע את חוסר הריכוז שממנו הוא סובל. "חיי כתלמיד נחלקים לשניים", אומר הוד. "ביסודי הייתי תלמיד טוב, הכל הלך לי בקלות וקיבלתי ציונים גבוהים. בתיכון זה התהפך: הכל היה קשה וקיבלתי ציונים נמוכים ברוב המקצועות, במיוחד אלה שדורשים שינון. אני לא יודע למה זה קרה, אבל אני מהמר שיש לי איזו הפרעת למידה. המזל הוא שהתחלתי לעבוד ברדיו, וזה שינה את חיי".
הוד עבד במשך שנים במערכת הנוער של קול ישראל, שם עסק בהפקה, עריכה מוסיקלית, שידור ועוד. התחביב נהפך למרכז חייו, והוא מעיד כי משם הוא שאב כוחות למרות הכישלונות בבית הספר. "זה לא שינה את הציונים שלי, אבל סיפק לי תעסוקה והכניס אותי לפוקוס", אומר הוד. הוא המשיך לעבודה בערוץ הילדים, ב-99fm, ברדיו תל אביב ובענני תקשורת.
הוד לא התכוון ללמוד באוניברסיטה, אבל בעקבות הלחץ המשפחתי החליט לעשות תואר בקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב. כמו בתיכון, גם הפעם הוא הצליח בקורסים שדרשו ידע - שאותו הוא צבר בעבודה המעשית - ונאבק כדי לקבל ציון עובר בקורסים שדרשו שינון.
"אני לא חושב שהתואר הראשון תרם לי בתפקידי הנוכחי", הוא קובע. "אמרו לי שתואר יקדם אותי מקצועית, אבל הגעתי לתפקיד עוד לפני שקיבלתי את התואר, ואני לא רואה שאני מטמיע בעבודה דברים שלמדתי שם. אני שוקל לעשות תואר שני במינהל עסקים, וייתכן שזה יתרום לי בעבודה, אבל אני יודע שאצטרך להיאבק ולא בטוח שזה שווה את זה. בינתיים זה לא חיוני לי".
ד"ר תום גומפל, ראש החוג לחינוך מיוחד באוניברסיטה העברית, מסכים שהשכלה פורמלית היא לא הדבר החשוב ביותר שיש לעובד להציע. "אפשר ללמוד בחודש וחצי את כל החומר שלומדים בתיכון", אומר גומפל. "הרבה יותר חשוב להיות אדם אכפתי שדואג לזולת. אתה לא צריך תעודת בגרות כדי לנהל קריירה מצליחה".
ד"ר גומפל גם לא רואה סיבה לחזור אחורה ולהשלים בגרויות. "אם זה לא מקולקל - לא צריך לתקן", הוא קובע. "משרד החינוך הצליח לשכנע הרבה אנשים שתעודת בגרות היא שוות ערך ליכולת, אבל אם אתה טוב בעבודתך, יש לך את ההוכחה האולטימטיווית שאתה יכול. מערכת החינוך מעבירה מסר שתעודת בגרות תכין אותך לחיים כבוגר, אבל אם אתה כבר מוצלח כאדם בוגר ועובד כבוגר - אז למה אתה צריך את זה? החיים מלאים סבל ואני לא בעד להוסיף סבל".
במקום לחזור לספסל הלימודים ולהשלים בגרויות, ד"ר גומפל מציע למנהל המצליח לבקר שוב בבית הספר - הפעם כדי להוכיח לתלמידים שהשכלה היא לא המפתח היחיד לחיים טובים. "הוא יכול להראות לילדים לאן הוא הגיע, וכך למנוע נשירה מיותרת של תלמידים שלא מאמינים בעצמם", אומר ד"ר גומפל.
עם זאת, ד"ר גומפל מבהיר שלא הכל ורוד: השנים הארוכות של חוסר יכולת משאירות את רישומן גם על המנכ"ל המצליח ביותר. "ממה שאני רואה, לאנשים שחוו חוסר הצלחה בלימודים בילדותם יש לפעמים בעיה עם יצירת קשרים בין-אישיים, גילוי סבלנות לאחר, הבנה של מוסכמות חברתיות ויכולת לתמרן במצבים חברתיים שונים", הוא אומר. "הם נוטים להיות אובססיוויים בנושא הישגים, ורוצים להוכיח לעצמם שהם לא דפוקים. לא קל לגדול כשאומרים לך כל הזמן שאתה לא מוצלח, וברור שזה משאיר שריטות".
ואיך בכל זאת נהפכים למבוגר שמאמין בעצמו?
"בזכות אמונה פנימית, יצירתיות מיוחדת, מורה שדוחף קדימה, משפחה תומכת ואמפתית. אני מאוד אופתע אם לאנשים שהתראיינו לכתבה הזאת אין גורם כלשהו בעברם, שעזר להם להחזיק מעמד למרות הקושי. ילד לא שורד אם אין מישהו שמאמין בו".
"הייתי מת לעמוד מול המורים שלי ולהגיד: תראו לאן הגעתי"
מאת נעה נבט | תצלום: איליה מלניקוב
8.1.2009 / 12:53