סטף ורטהיימר, האיש העשיר ביותר בישראל, כועס. הוא כועס בעיקר על המדינה, שלדעתו לא ממלאת את תפקידה בחינוך הדור הבא. הוא כועס גם על העיתונות, שמקדישה לדעתו מקום נכבד מדי לאילי ההון המקומיים ופחות מדי לנושאים שקרובים ללבו. "תגידו מה אני צריך לעשות כדי שהעיתון שלכם יכתוב כל יום עמוד אחד, רק אחד, על מפעלי תעשייה בישראל", הוא אומר.
בניגוד לכמה מהטייקונים הישראלים שאיבדו בשנה האחרונה נתחים עצומים מהונם, ורטהיימר לא צריך לדאוג לעושרו. 4 מיליארד הדולרים במזומן שהוא קיבל לפני שנתיים וחצי מחברת ההשקעות של וורן באפט, ברקשייר האתוויי, תמורת 80% ממניות ישקר, נותרו ברובם ללא פגע גם אחרי 2008.
ורטהיימר כועס על המדינה שלא משקיעה מספיק תשומת לב וכספים כדי לשמר את ההון האנושי בישראל. במאמרים שפירסם באחרונה, ב"הארץ" ("זה הזמן לחזור לעבודה אמיתית") וב"ידיעות אחרונות" ("בחזרה לבית הספר המקצועי"), הוא קרא למדינה לחזור לערכים שאפיינו אותה בעבר: להפעיל מחדש בתי הספר מקצועיים ולהעמיד אותם כחלופה לבתי הספר העיוניים. בעיניו, בתי ספר אלה, שבעבר למדו בהם בעיקר נערים ונערות משכבות סוציו-אקונומיות נמוכות, ישיבו לישראל את ערכי העבודה שאבדו לה עם השנים.
את משנתו מנסה ורטהיימר לקדם גם בהרצאות ונאומים שהוא נושא מדי פעם, כמו בנאום שנשא באחרונה בכנס היזמים שאירגן פורום - MIT גוף שמקדם את היזמות הטכנולוגית בישראל. "מי שקורא עיתון או רואה טלוויזיה חושב שהעסק מתחיל סביב הכסף", אמר ורטהיימר בכנס. "העיסוק בכסף הוא הקללה של עם ישראל ובגללו נולדה האנטישמיות", הוא חרץ.
במאמר שפורסם לפני כשבועיים ב"הארץ", קבל ורטהיימר על העודף הלא נחוץ, לדעתו, בעורכי דין, כלכלנים, סוחרי ני"ע ובוגרי בתי ספר לתקשורת. הדברים האלה דומים באופיים לדברים שאמר לפני כ-15 שנה אודות הפער בין "רחוב גורדון" על שמו של א"ד גורדון, נביא העבודה העברית, לבין "רחוב אחד העם", משכנה של הבורסה התל-אביבית:
"לאנשי הבורסה שמכרו 'מוצרים' כלכליים נשאר מעט מאוד מה למכור. אני שמח שלחלק גדול ממרכולתם לא ימצא קונים פתיים גם לאחר שהשווקים יתאוששו. האנשים האלה יהיו חייבים למצוא משהו חדש לעשות - לייצר או למכור משהו אמיתי לשם שינוי".
שלושת השלבים של ישראל
ומה הפתרון לשיטתו של ורטהיימר? "הייתי שמח לראות רבים מהמובטלים החדשים נקלטים בענפי התעשייה השונים", הוא אומר. אילו היה הדבר תלוי בו, הוא היה שולח את המובטלים של ענפי הצווארון הלבן למפעלי התעשייה. זאת מפני שתעשייה היא הדת של ורטהיימר והוא נביאה. מבחינתו, העובדה שענף הפיננסים העולמי התהפך על ראשו ונכנס למשבר היא ההוכחה האולטימטיווית לצדקת דרכו.
יש מי שיגיד שאתה קצת אנכרוניסט. שאתה רואה בתעשייה חזות הכל, שאתה לא משלים עם העובדה שבמדינות מודרניות הכלכלה מבוססת ברובה על ענפי השירותים ולא על תעשייה, ושיש גם תעשיות שאין להן זכות קיום. איך אתה משיב להם?
"הבעיה של ישראל היא שאנחנו אוסף פליטים שהגיעו מארצות שונות. המשפחה שלי חיה בגרמניה, ובמשך 300 שנה היו בה רק סוחרים ואף לא תעשיין אחד. אבא שלי מכר קמח והדוד שלי מכר בשר כשר וכולם עסקו במסחר.
"במשך 2,000 שנות גלות היהודים חיו כנוודים. הם החזיקו מזומן ותכשיטים כדי שיוכלו לנוע בקלות ממקום למקום ולסחור בהם. לא היו להם שורשים. כך נולדה האנטישמיות והשנאה ליהודים שעסקו במסחר. השינוי החל כשיהודים רצו להתנתק מהגלות והחלו לעלות לישראל. הם התחילו לעבוד בחקלאות ועשו מהעבודה הקשה אידיאולוגיה. באותן שנים מי שליכלך את הידיים זכה להרבה כבוד.
"בהתפתחות של ישראל היו שלושה שלבים שאני קורא להם 'קרל מרקס', 'מרקס אנד ספנסר' ו'האחים מרקס'. קרל מרקס מייצג את העבודה, מרקס אנד ספנסר את המסחר והאחים מרקס את הקפיטליזם.
ומה לא בסדר בהתפתחות הזו?
"זה לא עניין של בסדר או לא בסדר, אלא של מינון ופרופורציות. הפלמ"ח נולד ב-1941 לגמרי במקרה, מתוך אילוץ. האנשים בפלמ"ח היו צריכים להתאמן לקראת מלחמה וגם לעבוד חלק מהזמן כי כסף לא היה. אחרי שהמדינה קמה והפלמ"ח פורק, העסק הזה שמשלב עבודה עם מלחמה נגמר.
"הכי חבל לי שהמדינה סוגרת כיום את בתי הספר המקצועיים. בישראל של היום כבר לא צריך ללמוד מקצוע. כולם לומדים בבתי ספר עיוניים. כך קורה שחצי מהיושבים בכנסת הם אנשי צבא, והחצי השני הם עורכי דין ואנשים שלמדו מינהל עסקים. בדרך שבה המדינה הולכת כיום אנחנו מכינים את עצמנו לרדת שוב מישראל".
כבר 30 שנה אתה מדבר על התעשייה ועל הצורך לקדם אותה בישראל. בינתיים העולם קצת השתנה. האם גם משהו מהדיעות שלך השתנה בזמן הזה?
"אני לא חושב שהשתנה משהו במטרה, אולי רק בדרך אליה. כיום אני מבין יותר את החשיבות של החינוך. אני מבין יותר את הפצעים של הגלות שמפריעים לנו לבנות מדינה נורמלית. אנחנו מדינה שנולדה דרך משברים, וגם ישקר נולדה בצורה כזו.
"אילו היו משאירים אותי לעבוד ברפא"ל, לא הייתי מקים את ישקר. אם שארל דה-גול לא היה מונע מישראל לקבל נשק אחרי מלחמת ששת הימים, לא הייתי מקים את טכנולוגיות להבים. אם המדינה היתה מקימה גני תעשייה, אני לא הייתי עושה זאת. אלמלא ראיתי איך אנשים טובים מתייאשים ועוזבים את המדינה, לא הייתי מקים בתי ספר מקצועיים. אני חי מהבעיות של אחרים ומנסה לעשות מזה טוב".
איך אתה מציע לשפר את המצב? מה יגרום לשינוי?
"אנחנו תולדה של הפחדים שלנו. במקום לעשות שלום עם השכנים שלנו, שאין להם מה להפסיד, אנחנו כל הזמן נלחמים בהם. צריך ללמוד ממדינות אחרות: סינגפור שיושבת ליד מאלזיה רצתה לקבל ממנה מים, והעדיפה לפתח עם מאלזיה יחסים של תלות ושיתוף פעולה. זה היה יותר חשוב להם מקבלת העצמאות.
"אפשר גם ללמוד ממה שקרה ביוגוסלוויה. למה המלחמה בבלקן הסתיימה? מפני שהמדינות החדשות רצו להצטרף לאיחוד האירופי ומדינות אירופה אמרו: 'אתן רוצות להצטרף? תפסיקו להילחם'".
האם המשבר הכלכלי יכול לשנות משהו בישראל?
"במשבר הזה קרו כמה דברים טובים: הבורסה נפלה, אחר כך הנפט נפל וההיי-טק קיבל מכה".
מה טוב בכך שההיי-טק קיבל מכה? הרי זה ענף מאוד חשוב בישראל, וזו גם תעשייה.
"אני מתכוון לכך שכל מיני דברים היו מוגזמים. זה לא שלא צריך אותם, אבל צריך לשמור על איזון. כשהדברים חוזרים לפרופורציות אפשר לראות מי מייצר דברים אמיתיים ומי לא".
הסכסוך אינו מכשול
הראיון עם ורטהיימר נערך כמה ימים לפני מבצע "עופרת יצוקה" ברצועת עזה. דעתו של ורטהיימר בן ה-82 על הסכסוך הישראלי-פלשתיני לא השתנתה בשנים האחרונות. ורטהיימר תמיד היה במרכז המפה הפוליטית, ודעתו היא שאם לכולם תהיה פרנסה, הסכסוך בין העמים ידעך.
"נוהגים להאשים את המתח בין היהודים לערבים, אבל בעיני זה אינו המכשול", הוא אומר. "אזור הגליל הוא דוגמא ליחסי שכנות טובים בין יהודים לערבים מפני שלאנשים באזור יש עבודה ופרנסה. גם באירופה יש מתחים בין העמים אבל הכלכלה היא הגורם שמוביל, ולכן יש שם יותר שקט.
"גם מאירלנד אפשר ללמוד. האירים לא אהבו את האנגלים והיו מסוכסכים אתם במשך 100 שנה. בסופו של דבר המנהיגים שלהם הבינו שכדי להבטיח עתיד טוב יותר הם צריכים לעשות שלום, להשקיע בכלכלה, להפחית מסים ולתת לאוכלוסייה חינוך מקצועי טוב".
אתה מקדש את החינוך המקצועי אבל לאנשים יש חופש בחירה. אנשים צעירים רוצים עבודה שתיתן להם סיפוק ושיוכלו לפרנס באמצעותה את משפחתם בכבוד. אתה רק רוצה לראות אותם לובשים כפפות.
"אני אומר משהו אחר: בעיני אין דבר כזה אנשים מחוסרי עבודה, אלא אנשים שעדיין לא מצאו את העבודה שמתאימה להם. הבעיה היא שאם כל האנשים ילכו לעבוד בענפי השירותים, המדינה שלנו לא תהיה נורמלית. אני מצפה מהמדינה שתעשה את מה שאני עושה. הקמתי בית ספר מקצועי שלומדים בו ילדים ממשפחות עם בעיות. הם לומדים מקצוע ויכולים להצליח בחיים. השאלה היא לא מה עדיף - תעשייה או שירותים - אלא איך שומרים על הפרופורציות הנכונות".
אם התעשייה כל כך חשובה לך, למה מכרת את ישקר לברקשייר האת'וואי?
"העולם עובד בשיתופי פעולה, ואין מה לעשות נגד זה. כדי שישקר תמשיך לגדול ולהצליח היא היתה חייבת שותפים בעולם. בלי השותפות שהיתה לנו עם חברה כמו פראט אנד ויטני, לא היינו יכולים לקבל עבודה באמריקה. בלי השותפות עם רולס רויס, לא היינו יכולים להיכנס לג'נרל מוטורס. אם אתה לא מייד אין אמריקה - לא מסתכלים עליך בארה"ב. ולכן, כדי להצליח בכל העולם, כדי להיכנס ליפאן ולעוד מקומות, היינו צריכים שותף גדול ומוכר כמו וורן באפט".
הזכרת את ג'נרל מוטורס שנמצאת במשבר קשה. האם המשבר בתעשיית הרכב יפגע גם בישקר?
"זו לא תהיה שנה קלה. כולנו מושפעים מהמשבר. גם נפילת הדולר פגעה בנו. אנשי המכירות והשירות שלנו צריכים להתאמץ הרבה יותר. צריך לדאוג ללקוחות כמו שדואגים לעובדים".
אתם מתכננים לפטר עובדים ב-2009?
"נשתדל לפטר כמה שפחות".
למי תצביע בבחירות הקרובות?
"לציפי לבני. תמיד הייתי במרכז הפוליטי - בד"ש ואחר כך בשינוי - ושם אני נשאר".
עמי גינזבורג
סטף ורטהיימר: "טוב שהבורסה וההיי-טק נפלו"
מאת עמי גינזבורג
9.1.2009 / 7:05