כולנו שואפים לחיים טובים יותר, הן הצעירים שבינינו והן המבוגרים יותר כמוני, שכבר אינם מצויים במעגל העבודה. ואולם כל גמלאי מפרש את המושג "חיים טובים" בצורה המתאימה לו.
עבור אנשים מסוימים, חיים טובים משמעותם רכב שטח צמוד, בגדים יפים, נסיעות עינוגים לחו"ל וכיוצא באלה בילויים שמתאימים לאנשים שזמנם בידיהם. עבור אחרים, המשמעות היא חיים שקטים ופשוטים והיכולת לסייע כספית לילדים ולנכדים. בכל מקרה, כדי לממן את החיים הטובים שלנו אנחנו זקוקים לכסף, ובגיל הפרישה הדרך העיקרית להשיג עודפים משמעותיים על החסכונות נעשית באמצעות השקעות פיננסיות.
בנקודה זו מונח קונפליקט בין הרצון לשמור על סגנון חיים מסוים לבין רמת הסיכון שאנו מוכנים לקחת על עצמנו כדי להגדיל את התשואה על ההשקעה, שכן ברור לכל שהשגת תשואה גבוהה על החיסכון משמעותה הגדלת הסיכון בהשקעה. הקונפליקט הזה גדול במיוחד אצל גמלאים, שכן פוטנציאל ההשתכרות שלהם כמעט שאינו קיים יותר.
אובדן חלקים מקרן ההשקעה בניסיון להרוויח יותר תשואה עלול למוטט את רמת החיים שאליה התרגל הגמלאי. החשש מפני אובדן קרן החיסכון הוא מכשול בכל הנוגע להשקעות מסוכנות. היכולת של גמלאים לעמוד במפולות בורסאיות היא מוגבלת, ולו משום שאופק ההשקעה שלהם אינו ארוך כמו של אנשים צעירים.
בשלב מסוים, חלק גדול מהמשקיעים הגמלאים פשוט יחתכו הפסדים, אף שמבחינה רציונלית הם יודעים שאין זה הצעד הנכון. היכולת המוגבלת לעמוד בהפסדים בטווח הקצר היא חסם פסיכולוגי גם כשישנן הזדמנויות בשוק - כמו בעת הנוכחית. כמו כולם, גם לגמלאים קל יותר להיכנס לשוק פרי מאשר לנסות ללכת נגד המגמה בשוק דובי.
אז מה עושים? איך מגשרים בין המאוויים, היכולות, הסכנות ופוטנציאל הרווחים? דרך אחת להתמודד עם הדילמה היא לסכן רק סכום קטן מהכסף, אבל ברמה גבוהה מאוד. תמהיל השקעות של 80/20 עשוי להתאים כאן. הרעיון הוא כזה: 80% מתיק ההשקעות יימצאו באפיקים סופר-סולידיים, כמו אג"ח ממשלתיות לטווחים קצרים, וה-20% הנותרים בהשקעות ספקולטיוויות למדי, כמו מניות יתר או איגרות חוב עם תשואות זבל.
זהו פתרון נוח מבחינה פסיכולוגית, שגם עשוי להשיג את המטרה. סיכון של 20% בלבד מהכסף מביא לכך שגם צניחה של 50% בערך ההשקעה המסוכנת תגרום לאובדן של 10% בלבד מהקרן. אני מאמין שגמלאים רבים יכולים לעמוד בחשיפה כזו. אם הם ימשיכו להאמין שבסופו של דבר ההשקעה המסוכנת תניב להם תשואה עודפת, הם יוכלו לספוג את ההפסדים הנמוכים יחסית וימשיכו להחזיק בנכסים המסוכנים עד שהמחירים יתאוששו.
ללמוד מהמשבר
דרך אחרת, שנראית לי מעניינת ורלוונטית במיוחד כעת, היא השקעה באיגרות חוב עם מח"מ ארוך מאוד של החברות החזקות והיציבות ביותר במשק. לדעתי, נכסים שעונים להגדרה זו ויכולים להתאים לציבור הגמלאים הן איגרות החוב לטווח ארוך של הבנקים הישראליים.
שנה של משבר עולמי לימדה אותנו שהממשלות עושות כל שביכולתן כדי שהבנקים המקומיים לא ייפלו (מלבד איסלנד הקטנה והחלשה מדי, שנדרשה לסיוע מבחוץ). שמירה על יציבות מערכת הבנקאות היא אינטרס לאומי למניעת כאוס כלכלי, וגם הגמלאים הישראלים מבינים זאת. לפיכך, השקעה באיגרות חוב של הבנקים נתפשת מבחינה פסיכולוגית (ומעשית) כבטוחה למדי. המחזיק באג"ח כאלה יוכל לעמוד בשינויי המחירים לאורך התקופה הארוכה של החזקתן.
רמות התשואה לפדיון שהציגו בחודשים האחרונים איגרות החוב הבנקאיות (למשל בנק הפועלים הנפקות י' או לאומי מימון התחייבויות ח') מראה כי התשואה נטו בהן לאחר מס היא 4%-6.5%. זו תשואה שגם צמודה למדד ומגינה על המשקיע מפני התפרצות אינפלציונית. מדובר בתשואה חריגה, שבימים נטולי משבר אי אפשר לקבל כמותה.
בדרך כלל התשואה על אג"ח בנקאיות גבוהה רק בכ-1% מזו של אג"ח ממשלתיות לטווח דומה; כעת המרווח הזה הוא 2%-3%. גמלאי שירכוש לאורך זמן, בסבלנות ובמנות קצובות, איגרות חוב כאלה יבטיח לעצמו תשואה נאה מאוד לשנים רבות עם רמת סיכון נמוכה.
הסוכריה עשויה להגיע הרבה לפני מועד הפדיון של איגרות החוב האלה, שכן ירידת פער התשואות מול אג"ח ממשלתיות אי שם בדרך לפדיון תגרום לעליית מחיר באג"ח הבנקאיות ולרווח הון נאה. ההחלטה מה לעשות עם הכסף ביום שבו תרחיש כזה יתממש היא כבר עניין אחר.
הכותב הוא עורך האתר "ראש כסף" (www.roshkesef.co.il). אין לראות בכתוב המלצה לרכישה או מכירה של ני"ע או כל ייעוץ השקעה. הכותב עשוי לרכוש או למכור מדי פעם ני"ע המתוארים במאמריו.