"תושבי עזה אוהבים מאוד את המלבי שלנו, והמפיץ העזתי היה ממש חבר, אבל בחודש האחרון הקשר נותק לגמרי. אין סחורות, אין דיבור, אין כלום", מספר אלי בוארון, בעלים ומנכ"ל משותף של חברת עדן קינוחים, שמעריך כי המבצע עולה לכיסו האישי 100 אלף שקל בחודש לפחות.
בשנים האחרונות נוצר קשר עסקי בין המפעל הישראלי, המייצר קינוחים בקופסה אישית, לשוק הפלסטיני. עזה היתה שוק בעל פוטנציאל גדול, אבל המצב הביטחוני הפך אותו ללא-יציב גם לפני המלחמה. "היינו מקבלים הזמנה גדולה, מכינים ושולחים, ואז היה נסגר מחסום" נזכר בוארון. "כל סגירה כזו עלתה לנו כסף. מדובר במוצרים שיש להם תאריך תפוגה ברור. אם אי אפשר להכניס, זה אבוד".
לשמחתם של בעלי המפעל, המכירות לערי הגדה - רמאללה, בית לחם וסביבתן - מפצות על אובדן ההכנסות מהרצועה. לקראת חג המולד קיבלו במפעל הזמנה גדולה במיוחד, ובאופן מפתיע, גם המלחמה לא פגעה בהזמנות לאזור. שני המפיצים הגדולים בגדה ממשיכים לשמור על קשר קבוע עם המפעל הישראלי, ואפילו מושכים אליהם בשמחה את עודפי היצור שלא מגיעים לעזה.
"התחושה מוזרה", מתאר בוארון, "מצד אחד מדובר באנשים שמלה שלהם היא מלה וצ'ק זה צ'ק, מוסר התשלומים שלהם יותר טוב משל רוב הישראלים, ואף פעם לא היו בעיות גבייה או כל בעיה אחרת, מחזור המכירות מולם מגיע כבר לרבע מיליון שקלים בחודש והביקוש עולה, ובכל זאת, מאז שפרץ המשבר הם לא הגיעו לבקר, ובטלפון לא מדברים על פוליטיקה. עסקים, לכאורה, כרגיל, אבל התחושה משונה".
מה אתם מרגישים כשאתם שומעים מה קורה בעזה?
"אנחנו מכירים את האנשים שם וחושבים עליהם, אבל אין מה לעשות, אלה החיים כאן. אנחנו מצדנו חושבים בעיקר על החיילים שלנו".
בלי קבלות, אבל עם רעב
פעילותה של חברת עדן קינוחים, שמחזורה השנתי מגיע היום לכ-20 מיליון שקל, החלה לפני כ-13 שנים בבת ים, מתוך הצורך "לעשות משהו עד שנוסעים לארצות הברית". אלי בוארון, בן 35, חיפש מקור הכנסה. "מאוד אהבתי מלבי, בעיקר את זה שהכין אבא של החבר שלי, נאור ברזני, בכל פעם שהייתי מבקר אצלם בבית", הוא מספר. "לקחתי את המתכון והתחלתי להכין אצלי במטבח".
הראשון שקפץ על הרעיון היה חבר בעל קיוסק, שביקש למכור את המלבי בזמן מכירת טפסי הטוטו ביום חמישי. "הייתי מכין כמה סירים במטבח ומוכר אותם במחיר אסטרונומי", מספר בוארון. "כל כוס עלתה לי עשרים אגורות ומכרתי בחמישה שקלים. מי חשב אז על תמחור או מושגים עסקיים אחרים?"
השמועה פשטה בבת ים במהירות, וקיוסקים וחנויות מכולת החלו למכור את הסחורה החמה. כשברזני השתחרר משירות קבע, שני החברים החליטו לפתוח יחד חנות. "סיר, גזייה ומקרר של קוקה קולה - זה מה שהיה שם", משחזר בוארון. "המחזורים הגיעו ל-20-25 אלף שקל בחודש, ובשבילנו זה היה המון".
במשך שנתיים תיפעלו השותפים את הבסטה הקטנה, עד שהבינו כי הם פועלים בנישה חסרה, וכי יש להם פוטנציאל לייצר ולמכור קינוחים נוספים. הבנק, מספר בוארון, הלך אתם. "עוד לא היו לנו קבלות אבל אנשים ראו את הרעב בעיניים", הוא אומר. בעזרת הלוואות פתחו מפעל בראשון לציון וחתמו על הסכם ההפצה עם סלטי צבר. יחד אתם החל להתפתח קו שכלל מוצרים כמו עוגת גבינה אישית, קרם בוואריה וקדאיף, שפיתחו בעזרת גורמים מקצועיים.
החדירה לרשתות השיווק החלה והעתיד נראה מתוק, אך הקנייה של סלטי צבר בידי אסם פגעה בתוכניות. "נדחקנו לשוליים", אומר בוארון. "גלגלנו מיליוני שקלים בשנה, אבל נחשבנו למותג קטן. לא ממש ספרו אותנו".
בוואריה ברמאללה בחצי מחיר
תנובה קיבלה אותם לחיקה בשמחה, ובשש השנים האחרונות עשתה החברה קפיצת מדרגה. הם פיתחו גביע ייחודי שמחולק לשלושה תאים והחלו לבסס את המותג. במקביל להתעניינות בשוק הישראלי, החלו להתעניין במוצרים גם ברמאללה. "מצד אחד מאוד אהבו את הקינוחים שלנו, ומצד שני לא יכלו לשלם את הסכומים שאנחנו גובים עבורם בישראל", מספר בוארון. "הפתרון היה פשוט: הקמנו עבורם קו של מוצרים באיכות נמוכה יותר, אבל גם בעלות אחרת. את המוצרים שמיועדים לפלשתינאים אי אפשר למצוא בישראל, והם נמכרים לצרכן בחצי מחיר - 3-4 שקלים במקום 8 שקלים לגביע".
מרמאללה הגיעה השמועה גם לעזה, מפיץ מקומי החל להזמין את הסחורה, וההמשך הוא היסטוריה. כעת מבינים בעדן קינוחים שעסקים הם גם עניין של מצב גיאו-פוליטי. "המפעל לא יקום וייפול על המכירות לעזה", מסכם בוארון. "אם האש תתפשט לגדה המכה תהיה יותר קשה. מדובר בסיטואציה אישית ועסקית מורכבת, ומה שנשאר לכולנו הוא רק להתפלל לשלום".
yazam@TheMarker.com
עזקים מתמודדים עם המלחמה: המלחמה בעזה כבר לא אוכלים מלבי ישראלי
מאת טלי חרותי-סובר
11.1.2009 / 7:06