>> הראש קצת מסתחרר משפע התוכניות של האוצר "כדי לעודד את פעילות המשק". יש את "רשת הביטחון" לחסכונות הציבור; יש את הערבות בסך 6 מיליארד שקל לגיוס הון על ידי הבנקים; יש את הקרנות המשותפות לטיפול באשראי החוץ-בנקאי בהשקעה ממשלתית של 5 מיליארד שקל; יש את הקרן בסך 1.3 מיליארד שקל למתן אשראי לעסקים בינוניים; יש ערבות המדינה (של 70%) למתן הלוואות לעסקים קטנים; ויש את הקלות המיסוי למשקיעים זרים.
רוב התוכניות לא יצאו עדיין מהכוח את הפועל, וגם לא ברור כמה הן יעלו ואיך הן משתלבות עם העובדה שאין עכשיו תקציב ובעצם אסור לאוצר להתחייב על כלום. אבל ברור וידוע שב-2009 יהיה גירעון גדול בתקציב, ולכן צריך יד אחראית על צד ההוצאות.
לכן, ראוי לנקוט צעדים מעודדי פעילות בלי שהם מגדילים את ההוצאות. למשל: טיפול בצוואר הבקבוק של ענף הנדל"ן - הוועדות המקומיות והאזוריות. גם היום, כמו תמיד, הוועדות האלה מעכבות כל תוכנית בנייה, כל פיתוח וכל השקעה. לוועדות האלה יש את כל הזמן שבעולם. פער הזמנים בין ישיבה לישיבה הוא עצום. כל התנגדות נשמעת חודשים. לעתים ישיבה נדחית רק משום שהמדפיסה לא הגיעה. אין זה אומר שההתנגדויות של תושבי האזור או של ארגוני הסביבה לא יישמעו. צריך רק לשמוע אותם במהירות וביעילות.
ואיך זה בעולם? בלונדון, למשל, אישור תב"ע (תוכנית בניין עיר) מסתיים תוך שלושה חודשים, ואישור בנייה לוקח עוד חודשיים. בניו יורק, אישור תב"ע של מיליון מ"ר ארכה חצי שנה, והיתרי בנייה ניתנו תוך חודש.
אלפרד אקירוב, שבונה מלון בלונדון, סיפר לי שלאחר שקיבל את אישור הבנייה, הוא פנה לראש העיר כדי לברר מה יקרה אם תקום התנגדות או פנייה לבית משפט. ראש העיר ענה שזה בלתי אפשרי. האישור סופי. וזה בדיוק הפוך ממה שקרה לאקירוב בפרויקט ממילא בירושלים, כאשר השר אלי ישי עצר את הפרויקט לשנים, לאחר שניתנו לו כל האישורים. אצלנו שום דבר אינו סופי. תמיד יש עוד ערעור, עוד פוליטיקה ועוד בית משפט.
חילוץ הפקק של ענף הבנייה הוא פתרון אלגנטי לקיפאון בענף. זו פעולה אנטי מחזורית קלאסית, שיש לה רק יתרונות. אבל נראה שהביורוקרטיה הישראלית חזקה יותר.
ללמוד מסיטי
במשך שנים הוליך יו"ר בנק לאומי, איתן רף, את ההתנגדות להוצאת קופות הגמל וקרנות הנאמנות מהבנקים. הוא אמר שאפילו בארה"ב מחזירים את הפעילות הזאת לתוך הבנקים, וראוי שנלמד מהם. ואולם התנגדותו לא צלחה, וועדת בכר הצליחה להוציא את הקופות והקרנות מהבנקים - לפי המלצות ועדת בייסקי שניתנו לפני יותר מ-20 שנה.
השבוע נפל דבר בבנקאות האמריקאית. ענקית הפיננסים סיטי החלה במגעים למכירת חטיבת הברוקראז' שלה, סמית' בארני. זה היה איתות ברור לשינוי האסטרטגי שעובר הבנק עקב ההפסדים שספג. הבנק הענק עומד להיפרד ממודל הסופרמרקט הפיננסי שפיתח בעשור האחרון. לא עוד מתן אשראי וטיפול בשוק ההון תחת גג אחת. סיטי רוצה ללכת לאחור, למודל ששלט בארה"ב מאז חוק גלאס סטיגל שחוקק בקונגרס האמריקאי ב-34' עקב המפולת של 29' ואילץ את הבנקים המסחריים למכור את כל פעילותם בשוק ההון. לא עוד שירותי ברוקראז', ניהול השקעות, קרנות, קופות, מיזוגים והנפקות, אלא רק פעילות בנקאית קלאסית של לקיחת פיקדונות ומתן אשראי.
המודל השמרני הזה החזיק מעמד עד 99' - ומנע מפולות גדולות. אבל הבנקאים לחצו כל השנים להרחיב את תחום עיסוקיהם, וב-99' ביטל הקונגרס את חוק גלאס סטיגל, בכך שאיפשר לבנקים המסחריים לחזור לפעילות בשוק ההון. כך הונח הבסיס לפעילות, תוך כדי ניגוד אינטרסים בולט, ולמשבר הגדול של 2008 שאילץ את סיטי לבקש את עזרת הממשל ולנסות למכור עכשיו את חטיבת הברוקראז' שלו.
לכן, כל בוקר, כאשר רף מתעורר, הוא צריך לברך את ועדת בכר שאילצה אותו למכור את הקופות והקרנות. המכירה היתה במחירים גבוהים במיוחד, בשנות השפע של 2006-2007. המכירה מנעה מבנק לאומי ומשאר הבנקים הפסדים עצומים וסיכון יציבותם. כי הלקוחות לא היו שותקים. הם היו באים לשערי הבנק ודורשים את הפסדיהם חזרה, בטיעון ש"היועץ המליץ". תביעות ייצוגיות היו עניין של יום ביומו.
גם התנגדותו של בנק לאומי למכירת אחזקותיו בחברת הביטוח מגדל אינה ראויה. הנהלת הבנק חושבת ש"גדול הוא יפה". אך היא טועה. הבנק צריך למכור מרצונו את השקעתו בחברות ריאליות. הוא צריך להתמחות בבנקאות בלבד. זה היתרון היחסי שלו. עסקים אחרים יכולים להוביל אותו להפסדים כבדים.
הבנק גם התנגד למכירת אחזקותיו באפריקה ישראל, אבל הוא נאלץ למכור אותן ללב לבייב במחיר של 150 שקל למניה. כיום מחיר המניה הוא 40 שקל. את תיק ההשקעות (פיזור הסיכון) יכול כל משקיע לבנות לבד. הוא לא צריך לשם כך את הנהלת בנק לאומי.
היכן רונית קן?
באוגוסט 2002 נתן דרור שטרום, הממונה על ההגבלים העסקיים דאז, אישור לשלוש חברות הכבלים - ערוצי זהב, מת"ב ותבל - לאחד את פעילות השיווק שלהן. באוגוסט 2003 הן השיקו את המותג HOT, ומאוחר יותר התאחדו ונהפכו לחברה ארצית אחת. ערב האיחוד היתה לכל חברה שיטת גבייה משלה. ערוצי זהב גבתה את דמי המנוי מראש ותבל ותמ"ב גבו בדיעבד, בסוף החודש.
ערב המיזוג הוסכם עם שטרום שהגבייה תועבר לסוף החודש, כמקובל בכל שירות שאנו מקבלים, כמו חשמל, מים או ארנונה. אבל HOT התחכמה. היא גובה עד היום את דמי המנוי מראש, בתחילת החודש. חוץ מהרווח המימוני הברור, הגבייה מראש גורמת גם לסרבול החשבון ולאי הבנות, כי יש זיכויים והתחשבנות לאחור.
לכן, רונית קן צריכה לדרוש מ-HOT לעבור לחיוב בדיעבד, בסוף החודש. מדובר במונופול, ולכן הציבור זכאי להגנה שאותה יכולה לספק רק קן - בהנחה שהיא מבינה שתפקידה הוא להגן על הציבור.
היכן מונח הדשן האמיתי לצמיחה
נחמיה שטרסלר
13.1.2009 / 7:01