הכלכלנים בדיכאון מקצועי, ובצדק

>> אנשים נוטים לשכוח, אבל ג'ון מיינרד קיינס פירסם את התיאוריה הכלכלית שלו בדבד נחיצות התערבות ממשלתית בשעת משבר, כמה שנים לאחר שהנשיא רוזוולט כבר נבחר והחל בתוכנית הניו-דיל שלו. למעשה, קיינס העניק בדיעבד את הגושפנקה המקצועית למה שרוזלווט הבין באינסטינקט בריא שתפקידו לעשות, כראש מדינה בשפל עמוק.

העובדות ההיסטוריות הללו מסבירות גם את ההצלחה הפנומנלית של קיינס, שמיד עם פרסום התיאוריה שלו הוכר כ"אביר הכלכלה המודרנית".



הכלכלנים של תקופתו פשוט היו צמאים לתיאוריה כלכלית שתסתדר להם עם המציאות: כלומר תסביר להם מדוע כל מה שחשבו שצריך לעשות, נכשל, וכל מה שרוזוולט עשה בלי שום רקע כלכלי, הצליח. קיינס סיפק להם את ההסבר התיאורטי שכה נזקקו לו, ועל כך הוא זכה לתשואות מיידיות מהם.



משבר הידע חוזר על עצמו גם כיום



משבר הידע, שעבר על הכלכלנים בתקופת השפל הגדול, חוזר על עצמו במידה רבה גם כיום. מאז השפל הגדול, נצבר ידע כלכלי עצום. למעשה, מי שעומד בראש הבנק הפדרלי בארה"ב כיום, בן ברננקי, הוא אחד החוקרים הבולטים של תקופת השפל הגדול - והוא חיזק את טענת מילטון פרידמן שהשפל הגדול נבע בעיקר מטעויות שביצע הבנק הפדרלי בשנות ה-30. טעויות שהיו אז בלתי נמנעות, פשוט משום שלא היתה תאוריה כלכלית אחרת, אבל בינתיים העמידו פרידמן וברננקי תאוריות חדשות, שמדריכות כיצד לפעול מוניטרית בתקופה של משבר גדול.



ברננקי, לכן, למד היטב את כל הטעויות המוניטריות שעשה הבנק המרכזי של ארה"ב בשנות ה-30, והוא היה נחוש להימנע מהן. זה ההסבר העיקרי לפעולה הנחושה של ברננקי בארבעת החודשים האחרונים, ונכונותו להזרים למשק האמריקאי כל סכום כסף שרק יידרש - ובלבד שהמשבר ייעצר.



הידע של ברננקי לא נושא פרי



רק שכל הידע וכל הניסיון של ברננקי, ושל הכלכלנים האחרים לצדו, אינו עוזר. המאמצים ההירואיים שמבצעים הממשל והבנק המרכזי של ארה"ב, וכמוהם כמעט כל ממשלות העולם, אינם נושאים פרי. ייתכן שזה מוקדם מדי, וייקח זמן עד שצעדי המדיניות ישפיעו על הכלכלה העולמית. ייתכן גם ששוב מתברר, כמו בשפל של שנות ה-30, עד כמה מעט הכלכלה יודעת להסביר.



ייתכן ששוב מתברר עד כמה הפסיכולוגיה האנושית, אותו גורם חמקמק שלא ניתן למדידה, דופקת שוב את המודלים הכלכליים - ואינה מאפשר לכלים המקצועיים של הכלכלנים להחזיר את הכלכלה העולמית לנתיבה הבריא.



קטונו מלשפוט איזו תשובה היא הנכונה. מה שברור הוא שלכלכלנים יש סיבה מקצועית מצוינת להיכנס לדיכאון - שוב. למרות כל מאמציהם הכנים, הם אינם מבינים דבר ממה שקורה סביבם. מה שברור גם שבמצבים כאלה זהו השכל הישר שבסוף ינצח את כל המודלים - השכל הגורס כי כשאתה במשבר פסיכולוגי, הנובע מאובדן אמון, אי אפשר לצאת ממנו בלי החזרת האמון.



כל הזרמת הנזילות שבעולם לא תעזור, עד שהאמון לא יוחזר לכנו - וכדי להשיב אותו צריך לטפל בבעיות שעומדות בשורשי המשבר. בשנות ה-30 היו אלה רוזוולט והקונגרס שפעלו בנחרצות לטפל בשורשי הגורמים שהביאו את השפל הגדול, וכך הצליחו להשיב את האמון. הניו-דיל, הקמת המוסד לביטוח לאומי בארה"ב, הקמת רשות ני"ע שתפקח על שוק ההון וחוקים מבניים כמו גלאס-סטיגל (חוק שייסד את התוכנית לביטוח פקדונות בארה"ב) שהוציאו את הבנקים המסחריים משוק ההון, טיפלו בבעיות ועשו את העבודה.



גם כיום נדרשת תעוזה נשיאותית ויכולת חקיקה מעמיקה של הקונגרס האמריקאי כדי לטפל באומץ בחולאי שוק ההון האמריקאי. עד שלא יפתרו את ניגודי העניינים של חברות הדירוג, רואי החשבון, של מי שמנהלים את כספו של הציבור בנאמנות רעועה ותמריצי השכר בבנקאות - ספק אם המשבר יצליח לחלוף.